מאיה, תארי, הי, אצלנו במשרד חדשה! נעמי. ממש מגניבה!
תמר שמה צלחת חביתה על השולחן וישבה מול יואב. השמש חודרת דרך הוילונות ומזיקה לחדר בגוון זהב רך. היא תומכת סנטר עם היד ומחייכת.
יואב שחרר את הטלפון.
מגניבה? ומה בדיוק תפס אותך?
כולם! תמר התלהבה. דיברנו אתמול ונראה שיש לנו המון משותף. היא גם מת על טיפוס, הולכת לאותה חדר כושר, קוראת את אותם הספרים. כאילו העתיקו לי אותי והעבירו למשרד.
יואב חייך ותפס קפוצ’ינו.
אחלה, את כבר מזמן הייתה צריכה חברה במשרד.
בדיוק! תמר לקחה מזלג, אבל לא התחילה לאכול, היא רוצה להמשיך לדבר. והיא גם חובבת טיולים, אנחנו כבר מתכננים לנסוע בחודש הבא. היא מדברת בכנות, בלי כל ההצגה.
יואב הנהן וניבק קרטיך.
נשמע מצוין. אפשר להכיר?
בטח! בואי נזמין ארוחת ערב בסופ”ש, אני אבשל משהו טעים ונשב לשיחה.
בוא נלך, למה לא?
תמר חייכה והחלה להכין את החביתה. בפנים הלב שלה קופץ משמחה. יש לה עבודה אהובה, בחור מדהים שהיא עםו שלוש שנים, ועכשיו גם חברה שמחבבת אותה בקלילות. החיים נראים כמעט מושלמים.
שתיים שבועות אחרי כך תמר ארגנה ערב באהבה בדירה שלה. היא ניקה את הדירה עד שהיא נצנצה, הכינה את המנה האהובה של יואב עוף בתנור עם רוזמרין. נעמי הגיעה עם זר של טוליפים ועוגה.
תמר, פה ממש חמימה! קראה נעמי, מסתכלת סביב. ברצוני להישאר כאן לנצח.
תמר צחקה וקיבלה ממנה את הפרחים.
תודה, יואב, זה נעמי. נעמי, זה יואב.
יואב שלף יד והציף חיוך.
נעים מאוד. תמר סיפרה לי כל כך הרבה עלייך, שכבר מרגיש לי כאילו מכיר אותך אלף שנה.
ההפך. נעמי לוחצת על ידו. היא מדברת עליך תמיד. אומרת שאתה האדם הסבלני ביותר בעולם.
צריך, קימלט יואב בתמימות. עם בחורה כל כך פעילה, סבלנות זה הישרדות.
הערב עבר נפלא. יואב ונעמי מצאו מיד חיבור משותף. הם אהבו סרטים קלאסיים של שנות השבעים ורוק של אותה תקופה, תווכחו איזו סרטים טובים יותר וזכרו קטעים אהובים.
תמר ישבה ביניהם וצפתה בשיחה, החיוך לא ירד ממנה. שני האנשים שהיא אוהבת הפכו לחברים. מה עוד אפשר לבקש?
מאותו ערב הם התחילו להיפגש שלישייה: קרטונאות, תערוכות, פיקניקים בטבע. יואב התחיל להציע להזמין נעמי, כי איתה אף פעם לא משעמם.
תמר רק שמחה.
אבל לאט היא שמעה שינוי קטן. יואב נשאר במשרד יותר זמן מהרגיל, פעם היה תמיד מוותר לצאת בזמן. הוא כתוב פחות במהלך היום, מתקשר פחות בלי סיבה. תמר ניסתה לדבר על תכניות: קניית דירה, חתונה. יואב חייך בקיצור והיה בררני, כאילו הנושא מציק לו.
גם נעמי השתנתה. לפעמים תמר תפסה מבטה מהיר, מבט של שיפוט, כאילו נעמי רוצה לומר משהו אבל לא מצליחה. ואז חזרה לצחוק והחליפה נושא.
אחת הערבים תמר ישבה בסלון, יואב מבשלה במטבח. הטלפון שלו מונח על השולחן ליד. המסך נדלקהגיעה הודעה.
תמר הסתכלה מהר. נעמי. השעה כמעט חצות. הטקסט קצר: תודה על היום.
תמר קפאה, הלב שלה נגע במורד. היא שמעה את הרעש של השולחן, והחליטה מה המשמעות של זה. יואב אמר שהשאיר את העבודה מאוחר.
היא ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר במקרה, שדיברו על עבודה, או שמדובר בחברה אחרת. תחרטה על הקנאה, אך הרגש נצמד.
השתקפות שלילית נשארה.
במרץ שלושתם נסעו לחופשה בקיבוץ בצפון. תכננו את הטיול מזמן, תמר חיכתה לחופשה בטבע, לטיולים ביער ולערביות סביב המדורה. נעמי קפצה על הרעיון מיד, ויואב תמך. השכירו בקתת על חוף, לקחו אוהלים וציוד טיפוס.
אבל מהיום הראשון האווירה הייתה מוזרה. תמר הבחינה ביואב ונעמי מחלקים מבטים, נוהרים לשתוק ברגע שהיא נכנסת לחדר. ביום השני הם הלכו יחד לאורך האגם בעוד תמר מנוחה אחרי טיפוס על סלע. יואב השתדל להסביר שהוא רק הראה לנעמי את המקדש הישן שסיפר שמטפורן מקומי. תמר הנהנה, אבל בפנים משהו נטש.
בערב האחרון של הטיול, שניים ישבו סביב המדורה, פרצופים מבולגנים ומואשמים. יואב נמנע מביטו של תמר, נעמי גם כן. תמר ניסתה לשבור את השקט, אך קיבלו תשובות קצרות.
הלילה תמר לא יכלה לישון, הרגישה שמשהו נשבר לנצח.
אחרי שבוע יחיד חזר יואב עם הודעה: תמר, צריך לדבר. ניפגש בבית קפה?
תמר הייתה בעבודה, מביטה במסך הטלפון, תחושה גרועה חורגת בתוכה.
בחמש בערב היא הגיעה לבית הקפה. יואב כבר ישב ליד החלון, לצידו נעמי.
תמר נעצרה בפתח. היא רצתה להסתובב ולברוח, אבל רגליה לקחו אותה לשולחן. היא ישבה מבלי להסיר את המעיל.
מה קורה?
היא מביטה ביואב ובנעמי, שני הפנים נראות אשמות. יואב ישב בשקט, מסובב טישרו לחתיכות קטנות. סוף סוף הוא הרים את העיניים.
תמר, אני לא יודע איך להסביר. לא תכננו את זה. זה קרה לבד.
תמר חיבקה ידיים מתחת לשולחן.
בקיבוץ הבנו סוף סוף שה… שהיינו מתאהבים. יואב אמר בקול לח. ניסינו להילחם בזה, באמת ניסינו. אבל לא יכולנו עוד להסתיר.
נעמי בכתה, הדמעות נבעו משפתיה ושטפו את האיפור.
תמר, סליחה לי. לא רציתי. נשבעתי שלא אכאב אותך. את החברה הכי טובה שלי. אבל זה… זה חזק מאיתנו.
נעמי שלפה את ידה אליה, תמר משכה אותה בחזרה. הלב שלה רועם. כעס, עלבון, כאבכל זה נצמדים לכאיים בליבה.
חזק יותר מכם? תמר קראה על שניים. הייתן מאחורי הגב שלי… כשבניתי תוכניות, אתם בילוּ ביחד? כשחשבתי על נישואין, ילדים, איך נבנה יחד? איך יכלתם לעשות זאת? מה גרמתם לי?
תמר, תביני, לא רצינו…
לא רצינו? קולה הרים. כמה אנשים סביבם הסתכלו, אבל היא לא הגיבה. נפגשתן בחושך! כותבות לבבות בלילה! ועכשיו אומרים שלא רציתן? זה בגידוד, יואב. החלק הכי רע שאתה יכול לעשות איתי.
אני יודעת, יואב הסתכל על השולחן. עשיתי זאת ברע. אבל לא יכולה להמשיך לשקר.
ואת? תמר פנתה אל נעמי. אמרת לי שאת החברה הכי טובה. איך?
נעמי לבשה ידיים על הפנים ובכתה.
סליחה. לא ידעתי שזה ייהפך כך. רק שוחחנו, בילינו זמן יחד, ואז… הבנו שזה יותר מחברות.
תמר קמה, הכיסא גרק קפץ חזור, תפסה תיק ושפכה מבט אחרון עליהם.
לא רוצה לראות אתכם יותר. לעולם.
היא יצאה מהקפה, בלי להביט אחורה. בחוץ היה קר, דמעות זולגות מהעיניים, והיא לא ניגבה אותן. היא הלכה עד לתחנת הרכבת.
יום אחרי, תמר שלחה בקשת העברה למשרד בתל אביב. המנהל הופתע, אבל לא שאל הרבה. היא הייתה מוערכת, וההעברה אושרה במהירות.
נעמי ניסתה להתקשרתמר חסמה את המספר. יואב שלח כמה הודעותהיא מחקה אותן מבלי לקרוא. יואב לקח את הציוד שלו בזמן שהיא לא הייתה בבית. תמר חזרה לדירה ריקה, ענתה על חוסר נעלי הספורט שלו.
שבועיים אחרי, תמר הייתה כבר בחיפה, נכנסה לדירה, פרקה את הציוד. ההורים שלה לא היו מרוצים, אבל תמר החליטה להתחיל מחדש, במקום שלא יהיו זיכרונות של יואב ונעמי.
החודשים הראשונים היו קשים, אבל היא חזרה לטיפוס לבד, וזה עזר.
יום אחד, חברה משותפת ממוצא קריית שמונה שלחה הודעה: יואב ונעמי עוברים יחד, כבר שני חודשים.
תמר קראה את ההודעה וכיבתה את הטלפון.
הכאב לא נעלם, אבל הוא הפך לשקט יותר. היא כבר לא בוכת בלילות, לא משחזרת את המפגש האחרון בראש. היא ממשיכה לחיות, צעד אחרי צעד, יום אחרי יום.
תמר לא רק איבדה את החבר והחברה, היא איבדה אמונה בכנות האנשים, באמת של חברות, באהבה שלא בוגדת כך בקלות.
אבל היא החליטה לבנות את החיים מחדש, בזהירות רבה יותר כשמכניסה אנשים חדשים.
הכאב יישאר איתה זמן רב, אבל תמר יודעת שהיא תתמודד. אין לה ברירה אחרת.
