לא רוצה את התסריט של אמא
תמיד הייתי בטוחה שאין בינינו, ביני לבין אמא, שום סודות. טוב, אולי כמעט שאין.
אפשר לדבר איתה על הכולהפחדים שהיו לי בתור ילדה, הניצחונות הראשונים, הלב שנשבר בגיל שש עשרה.
אפילו אחרי שהתחתנתי, השתכנעתי שהחוט הזה של האמון רק התחזק בינינו.
לאמא הייתה חיבה אמיתית לבעלי. תמיד אמרה שיותם הוא גבר אמיתי. כשהגיחה לעולם תמרוש שלנו, היא פשוט האירה מאושר. הייתה מביאה ירקות מהמשק, קונה בגדים בלי סוף, ומפנקת את נכדתה עד אין קץ.
אני זוכרת שחייכתי ליותם ואמרתי: “תראה, יש לנו את אמא הכי טובה בעולם,” והוא מהנהן, כולו מחויך.
ואז, בבת אחת, התברר לגמרי במקרה, שכל השנים האלה “האמא הכי טובה בעולם” נשאה בתוכה מטען של אכזבות ומרירות שרק חיכה להתפוצץ. זה השאיר אותי בהלם.
זה קרה בסתיו. אמא הגיעה, כמו תמיד, עם תא המטען שלה מלא בכל טוב מהמשקגזר, עלים ירוקים, תפוחים, צנצנות מלאות חמוצים.
“מה נעשה עם כל זה?” נאנחתי בזמן שאנחנו פורקות את כל השלל. “אני ותמר לבד, את יודעת שיותם בנסיעה לעבודה.”
“תני לשכנה או לחברה,” נפנפה בידה, נושקת לראש של תמר. “וגםהנכדה שלי צריכה את הכי טוב והכי טבעי שאפשר!!”
נכנסתי למטבח להדליק מים לתה, ואמא גררה איתה את תמר כדי להרדים אותה.
כעבור עשר דקות התעורר בי דחף לבדוק אותןונעמדתי כמו קפואה במסדרון. מהסלון בקע קולה של אמא, נמוך, מודאגוזר לגמרי.
“אני לא מתלוננת, רחל,” היא אמרה לטלפון, “אבל הלב מדמם. ככה לחיות? הוא כל הזמן בנסיעות, חוזר כמעט בלי שקל. והיא? יושבת בבית. תדמייניהילדה כבר בת שנתיים, מזמן הגיע הזמן גן ועבודה. אבל היא’תמר קטנה מדי, לא בשלה’. עצלנית. יושבות לי על הצוואר, ועוד עם רגליים על השולחן. מה? ברור שאני עוזרת. קונה בגדים, מביאה אוכל. הם כבר לא מסרבים. אבל זה קיר סתום! ואם לפחות הייתה ביניהם אהבה… אבל… יותםהשתנה, קר, כמעט לא מתעניין בה. היא לא מתלוננת, אני רואה…”
העולם הסתובב לי, וכל מילה שלה כאבה כמו שוט. “כמעט בלי שקל”. “יושבת לי על הצוואר”. “קר”. הסתכלתי על ידיאלה שמניפות, מאכילות, מרדימות, מבשלות, מנקות, יוצרות דמויות פלסטלינה מגוחכות. הידיים של העצלנית.
והיא המשיכה, מדברת על החשדות שלה, על זה ש”הפסקתי להשקיע בעצמי” ו”שום דבר כבר לא מעניין אותי”. בסוף לא עמדתי בזהעל קצות האצבעות, התגנבתי כמו גנבת אל החדר וסגרתי מאחורי דלת. תמר נשמה בשקט בעריסההנשימה המלודית שלה נשמעה שייכת לעולם הרבה יותר יציב משלי עכשיו.
מה עכשיו? להיכנס בצעקות? לבעוט ולבכות? לסלק אותה? בפנים רק ריק. קיפאון עמוק. ואז הפעלתי את מה שלמדתי בשנות האמהות”אוטומט”, מחקתי את הדמעות, שאפתי עמוק, נרגעתי וחזרתי למטבח.
כעבור עשר דקות סיימה לשוחח, נכנסה כמו חדשה, קלה, כאילו השתחררה ממשקל כבד.
“יו, סליחה, התפזרתי עם רחל!” היא התיישבה. “ותמר נרדמה עוד לפני הבובה. אה, והתה כבר קר…”
מזגתי לה תה חדש, וידי לא רעדה.
“על מה דיברתן כך כמעט שעה?” שאלתי בקור רוח. “קרה משהו?”
אמא התעוררה לחייםאותו ברק בעיניים שבעבר חשבתי שהוא אכפתיות.
“תראי, הכלה של רחל, ההיאנועהרוצה רכב חדש! ורחל מתלוננת שהבן מוציא עליה את כל הכסף, והיא? אפילו לא התקשרה בראש השנה! הילדים של היום…”
בקולה נשמעה אותה חמימות מזויפת שבה זה הרגע שפטה אותי עם רחל.
רציתי להקיא מהשקר.
“למה את מדברת מאחורי הגב?” לחשתי. “מה אכפת לך מאיך שהיא חיה? אולי יש לה מאה סיבות?”
טון הפנים של אמא השתנה מיד. ברק העיניים נמוג, ואת מקומו תפסה עלבון מזויף, קרירות.
“איזה ‘מאחורי הגב’? זו חברה שלי! את לא מבינה מה זה קרבה אמיתית.”
האירוניה כמעט חנקה אותי. “קרבה אמיתית”…
הבטתי בה ולראשונה לא ראיתי את אמא. ראיתי אישה זרה, שצריכה דרמה כדי להרגיש חיה. אישה שאולי כל השנים פשוט התמרמרה על החיים הלא מושלמים שלי. זה שלא זייפתי תסריט מושלם עבורההיה לה כמו סטירה בראש מול “דודה זיבה” או “רחל”. היא רצתה סיפור הצלחה. אני הצעתי לה חיי חיים פשוטים…
העזרה שלה, כל ההירקות, החולצות שלא במקוםלא סימן אהבה, אלא תשלום על הזכות לשפוט: “אני עוזרת, אז מותר לי להעיר.”
רציתי להגיד לה הכול. התאפקתי. גם לא היה טעם. היא הבינה כנראה שנתפסה. עזבה, חורקת בדלת בזעם. נשארתי בדירה הדוממת, והכעס התמוסס לכאב, ולבסוףהכרה מהדהדת.
נזכרתי בנעוריה. איך נאבקה לגדל אותי לבד אחרי הגירושין, איך התרוממה לעצמאות. האימה המשמעותית ביותר שלה הייתה “מה יגידו”. הכול היה מאבק על כבוד, נראות, מעמד. והבחירות שליבבית חמים, לא עשיר, מלא אהבההיו בשבילה נורת אזהרה. לא במה שאפשר לנופף מול “דודה זיבה”. היא רצתה מיתוס, ואני בחרתי בחיים…
למחרת קיבלתי ממנה הודעה: “אם פגעתי, תסלחי לי. את יודעתאני אוהבת אותך”.
המסר הרגיל. בעבר הייתי רצה להשלים, הפעם הנחתי את הפלאפוןולא עניתי.
שבוע אחר כך, הופיעה “רחל” בעצמהחברתה הוותיקה. התנצלה בהסבר מבויש שהייתה לה סידורים באזור. רציתי להאמין שזה לא נסיון להחדיר אצבעות למים.
שתינו תה, שיחקנו עם תמר. פתאום, כשהביטה כיצד תמר בונה פירמידה, נאנחה: “כל כך שקט פה. נעים. ממש לא נראה כמו ‘מבוי סתום’.”
שקעתי לשקט, והיא המשיכה: “אצליהילדים בעיר אחרת, נורא עסוקים, משכנתאות, מרדף. אתיש לך את שלך. אמא שלך? היא פשוט פוחדת.”
“ממה?” לא התאפקתי.
“שתרגישי שהיא לא דרושה. שהמאבקים שלה לא נחשבים. בחרת בחיים אחרים, וזה בשבילה כמו נזיפה. קל להצביע על מה שחסר, לקטר, מאשר להודות שאת פשוט מאושרת. והעגבניות… אולי זו הדרך האחרונה שלה להרגיש שהיא לא רק צופה בחייך, אלא באמת נמצאת שם.”
הבנתיהיא אפילו לא האויב. היא עצמה עייפה מתסריטים שפג תוקפם.
“למה את אומרת לי את כל זה?” לחשתי.
“שתדעי לא לשמור לה טינה. היא… פשוט איבדה את הדרך. אל תשברי, אבל תבני גבול ברור.”
היא הלכה. ואני לקחתי נשימה עמוקההמבט של אמא הוא עולמה. לא שלי.
העולם שלייותם, שמחבק אותנו כשהוא חוזר מהעבודה ולוחש, “התגעגעתי בטירוף”.
זו הדירה הקטנה שלנו, שאנחנו משלמים עליה את המשכנתא בקושי, אך לבד. זו הבחירה שלי מתי לצאת לעבודה ומתי לשים תמר במסגרת, הבחירות שלי, הקצב שלי.
אני לא מחפשת עורכי דין או דרמות. התחלתי לבנות מחדש גבולות. כבר לא מספרת לה דברים רגישים, לא מתערבת לה בתסריט.
כשיש לה ביקורת”כולם כבר חזרו לעבוד”אני עונה בשקט: “אני ויותם חשבנו יחד, תירגעי.”
כשהיא מביאה עוד ועוד דברים מיותרים”עדיף שתביאי לתמר פאזל קטן, ושתיתני לה אותו יד ביד”.
אני מחזירה אותה מתפקיד המממנת והשופטתלתפקיד הסבתא. זה קשה. היא נלחמת, נעלבת.
אבל לפעמיםאפילו רק לעיתים נדירותכשתמר מפזרת קמח במטבח, והיא ואני עושות עוגיות, אני רואה במבטה של אמא משהו אחר. לא שופטתסבתא שמוקסמת מנכדתה.
אולי הגשר שלנו יבנה בסוף מקמח, סוכר וצחוק של ילדים.
***
וזה השיעור החשוב באמת:
הפצעים הכי קשים באים דווקא ממי שממנו ציפינו להגנה. ואחרי פצע כזה, מה שהכי חשוב זה לא להתקשח, אלא לחבוש את עצמך באמת העצמית שלך. שאני איני איזה ציור דמיוני של מישהו אחר. אני אדם אמיתי, שמותר לו לחיות חיים פשוטים, לא תמיד מושלמים, אבל חיים.
***
כשסיפרתי ליותם הכול, הוא לקח אותי לחיבוק ובלחישה אמר:
“מה את אומרת שניקח את הנסיכה שלנו לחוף הים חודש הבא? שתראה סוף סוף ים אמיתי. חי.”
ובמבט שלו היה את אותו “קצת” שלדעת אמא שלי כל כך חסר לנו. בים ההואיש לנו הכל.
