אצל מכרה שלי צרה: הבן החליט להתחתן עם בחורה שלא בדיוק מתאימה לנו. אני מבינה לליבה, גם לי יש ילדים, הייתי דואגת בעצמי…
אבל אני נזכרת באחת, רבקה לוי.
הבן של רבקה בישר לה חד וחלק “הנה מרים, אנחנו כבר רשומים ברבנות.”
המשפחה של רבקה מלאה שמות: פרופסור, שני דוקטורים, רקדנית ידועה, מהנדס ראשי, מבקר ספרות, קרדיולוג בכיר הרשימה ארוכה.
ופתאום, בחורה ממוצא לא ברור, חינוך לא משהו, אבא נעדר, אמא עובדת בלול כן, בלול! השכלה של צבעית וטייחת, לא יופי ולא הופעה. מרגיש כאילו הגורל זרק קוביה ופגע דווקא בה.
הצבעית דווקא התנהגה בנימוס; שקטה, כמעט לא שומעים אותה, מטפסת במסדרון כמו חתולה זהירה.
“תחכי,” אמרה לארינה חברתה של רבקה, “עוד תראי, עוד תבכי בגללה כשתתחיל להרגיש בבית.”
בסתיו, הבן טס לשליחות בארה”ב.
רבקה אמרה לארינה, “רק לדמיין שהיא מסתובבת לי בדירה, אני כבר לא רוצה לחזור הביתה.”
לכבוד חנוכה, הבן חזר, ובמרץ הוא בישר: ראשית, קיבל הצעת עבודה בארה”ב,
שנית, שם פגש את נוגה,
שלישית, ביום חמישי הגירושים עם הצבעית, וביום שישי טס, “אל תדאגי, אמא, אתקשר”.
היא בכתה, ליוותה אותו, נופפה לשלום.
הצבעית ארזה את מעט חפציה: תיק נסיעות ושקית מהסופר כל רכושה.
נראתה מסכנה כמו כלב רחוב.
רבקה התאפקה, שאלה:
יש לך לאן ללכת?
הצבעית ענתה בלחש:
בעוד חודש יתפנה מקום במעונות, בינתיים הבנות יכניסו אותי לקפלדה בחדר.
רבקה הביטה בה ואמרה:
תישארי, תפרקי, תגור פה עוד חודש, לא צריך למהר.
וכינתה את עצמה “טיפשה.”
גם ארינה הסכימה.
בוקר אחד, הצבעית יצאה מוקדם לצבוע ולטייח, חזרה מאוחר, תשושה ועייפה. ניסתה לתת כסף לשכירות, הצהירה בגאווה שמרוויחה מספיק למחייתה.
עברו שלושה שבועות כך, ואז רבקה התמוטטה פתאום חודש וחצי אשפוז, בקושי חזרה לעצמה.
הבן התקשר פעמיים-שלוש:
אמא, תחזיקי מעמד, שלחתי את התמונה שלנו אני, נוגה ומפלי הניאגרה.
לא מתלהבת מנוגה; שום דבר מיוחד, לא בשביל זה.
ארינה ביקרה לעיתים רחוקות משפחה, טרדות, אין לה זמן.
הצבעית בישלה מרקים, עשתה טחינה, הכינה קציצות עוף מאודות, ניסתה לשכנע את רבקה לאכול עוד כפית.
משהו חשוד לי בנדיבות שלה, אמרה ארינה, בטוחה שהיא לא רשמה את עצמה פה? לא גנבה חצי דירה? תאכלי קציצה, לא? בטוחה? כי אני רעבה מהעבודה.
רבקה שוחררה הביתה, הצבעית סידרה אותה עד הדירה, עזרה לה לעלות, לא נכנסה מיהרה לעבודה.
בדירה הברקה וניקיון מושלם. פתקים קטנים על השולחן:
“גב’ רבקה, תודה. האוכל במקרר. החלמה מהירה, מרים.”
בדקה את הכספות הכול שלם.
נכנסה לחדר של הבן כאילו לא הייתה שם אף פעם.
שבוע אחר-כך, רבקה חלפה במסדרון הארוך של המעונות, דפקה על הדלת. בפנים שלוש מיטות, שולחן, קפלדה מתקפלת תחובה תחתיו.
אמרה:
כשתרווחי לדירה משלך, אז תעברי; עכשיו תארזי ויאללה, המונית מחכה, המונה דופק.
בספטמבר יצאו יחד לקנות לה מעיל סתיו, הייתה לה בושה איך שהיא נראית, גם מגפיים צריך. במרכז הקניות פגשו את ארינה.
ארינה אמרה:
עוזרת כזאת נדירה, אני יודעת, אצלך גם בחינם יפה לך, רבקה!
אצלי זאת לא עוזרת, זאת כלה, יאללה מרים, צריכים עוד למצוא תיק, ונבדוק מכנסיים, וגם לי בא צעיף חדש.
רבקה אומרת:
היא חסכה לבד למקדמה, לא לקחה ממני אגורה, הבית עוד רגע מוכן, אני מחפשת לה טפט יפה, אין לה זמן, עובדת כל היום, לא מזמן חזרה סחוטה, הסתובבתי להכין תה אני רואה, היא נרדמה בישיבה.
רבקה מוסיפה:
אני כבר משתגעת, חושבת בלילות, צעירה, יפה, חרוצה, וגם עם דירה, מרים בחורה חכמה אבל גם חכמים נופלים בפח. לא ישנה, דואגת שלא תהפוך לקורבן של איזה רמאי או מישהו לא מהמעגל שלנו…
