לא ציפינו
אבא שלי ושל נעמה עזב ונסע לעבוד איפשהו ונעלם כשאני הייתי בכיתה ה׳ ונעמה בכיתה א׳. אם לדייק, אז נעלם לגמרי. לפני כן, היה פשוט נוסע ונעלם לכמה חודשים. הם אף פעם לא התחתנו, אבא היה כמו ציפור דרור. תמיד נדד ממקום למקום ברחבי ישראל לפעמים לתל אביב, לפעמים לירושלים, לפעמים דרומה לאילת. היה חוזר מתי שבא לו, תמיד עם מזומן ומתנות. אמא סבלה כי אהבה אותו עד אובדן חושים.
“דן, תחזור כבר, בבקשה,” התחננה אמא.
“יעל, את שוב בוכה? תמתיני לי, אחזור עם מתנות.”
היה מנשק אותה ברפיון ונעלם. כשלא היה בבית, אח של אבא, הדוד אורי, היה שומר עלינו. אמא בטח מצאה חן בעיניו אף פעם הוא לא דיבר הזה, לא שם לב מיוחד אליה. פשוט ידענו שאפשר לסמוך עליו תמיד.
“מה שלומך, יעל?” היה שואל הדוד אורי כשהיה נכנס לביתנו. “מה עם הקטנים?”
“יש!” הייתי צועק ורץ לחיבוק.
“שמעון, גבר,” היה אורי מזיז את שיער ראשי בחיבה.
אני תמיד רציתי שהוא יהיה אבא שלי. בסופי שבוע היה אורי לוקח אותנו עם נעמה לטיולים בפארק או לים, כשאמא הייתה נחה. לפעמים היא הייתה מצטרפת, ולפעמים מעדיפה להישאר בבית ולחשוב על גורלה.
כשגדלתי קצת, אורי הביא הביתה קיר טיפוס והתקין אותו במסדרון. אבא לא היה בבית כבר כמעט חצי שנה. עזרתי לו לקבע את הציוד. נעמה עמדה לצד, המתבוננת בדרך בה אורי מתקין את המתקנים בזריזות.
“דוד אורי, למה אתה לא מתחתן? יש לך ידי זהב. כל אישה הייתה קופצת עליך!” אמרה נעמה, חכמה כמו אמא.
החכמה שלה באה מהאזנה לשיחות של אמא עם חברות.
“אף אחת לא מצאה חן בעיניי, נעמה. מישהי תקסים אותי אתחתן.”
“ולא בא לך ילדים משלך?”
נעמה פרשה שתי ידיים.
אורי הפסיק לעבוד ואמר ברצינות, “אתם מספיקים לי כרגע. למה, את רוצה לסיים איתי?”
נעמה לא טיפשה.
“אני? חס וחלילה. תמיד שמחה שאתה בא.”
בערב שאלתי את נעמה: “למה את מתחכמת איתו? עוד ייעלב ולא יבוא.”
“אבל אבא מביא מתנות…” ענתה בתמימות. “בטח בקרוב יחזור.”
“אוף, קנו אותך במתנות. את יודעת כמה עולה הקיר טיפוס שהוא הביא?”
“למה זה משנה לי, אני רוצה שמלות ובובות. אני לא קוף שיטפס.”
נעמה הפעם חיכתה לאבא לשווא. הוא לא הגיע. יום אחד אורי נכנס וסגר את עצמו עם אמא במטבח. ניסה להסביר לה משהו, ואמא בכתה מרה.
“יעל, תפסיקי. אני לא אעזוב אתכם. את יודעת איך הוא… תמיד מחפש איפה טוב יותר.”
אמא התפרצה בבכי, ממש “אוי ואבוי ואבוי”, אחר כך המון זמן עדיין בכתה.
אורי המשיך לבוא כפי שנהג. עוזר, מתקן, מטייל איתנו. בסוף אזר אומץ ושוחח עם אמא על רגשותיו. אני הקשבתי בלי מצפון.
“אורי, אני לא צריכה אותך! אתה כל כך טוב, מגיע לך אושר אמיתי.”
“לי מותר להחליט מה אני צריך,” השיב אורי בעקשנות.
“ואם הוא יחזור?”
אורי שתק.
“אני אחכה לו בכל זאת. אוהבת אותו, לא יכולה אחרת. אם אתה בטוח שאתה רוצה אחת בלי לב.”
הלכתי משם בשקט. רציתי לכעוס על אמא איזו טיפשה! פעם למצוא על מי לאהוב ולהמתין. איזה שטות.
התחלנו לחיות. נעמה הייתה כולה מאבא איפה שמאכילים אותה, שם היא מתלטפת. אפשר להאשים אותה? נדמה שגם היא הבינה שאין טעם לחכות לאבא ולמתנות שלו. אבל אורי השקיע. עבד קשה בשבילנו. אמא ילדה לו בן מתן. לאורי לא היה גבול לאושר. הם התחתנו, והכול קיבל סדר חדש.
סיימתי תיכון עם ציונים טובים, והייתי אמור להתחיל לימודים באוניברסיטה במסלול ממומן. אמא נראתה כאילו זכתה בלוטו.
“במשפחה שלנו יהיה דוקטור, אה אורי?”
“ומה אנחנו? גם לא אוכלים חמין בידיים, חה חה.”
“די, באמת! אני לא גאון. תנו לי לשתות שמפניה. לטעום.”
“אבל הרי כבר שתית פעם,” לגלגה נעמה, ואני עשיתי לה פרצוף מפחיד.
מתן טיפס על כולנו, מנסה לעלות על השולחן להרוס אותו. אורי הרים אותו והושיב על ברכיו.
“נו, בן, תתנהג יפה. אתה כבר לא תינוק!”
מתן מיד לקח כף מהשולחן, הצמיד לאף והביט בעיניים מצחיקות. כולנו צחקנו.
“מישהו דופק בדלת?” נעמה הקשיבה.
אמא פתחה את הדלת וזזה אחורה. בפתח עמד אבא. השתררה דממה. הוא סקר את המקום ואמר, “נו, תמשיכו לחגוג.”
אף אחד לא ענה. מתן ירד מאורי והלך לכיוון האיש החדש. אבא לא שם לב אליו, ואמא חטפה את מתן לזרועותיה וחסמה איתו את גופה. אורי קם והסס.
“לאן?” שאלה אמא בקול שבור.
“אני… צריך לנשום.”
ויצא, דוחף קלות את אחיו. קמתי ורציתי ללכת אחריו. נעמה בעקבותיי.
“ילדה, תראי איזה בגדים יש לי בשבילך,” אמר אבא.
להפתעתי, נעמה אפילו לא הביטה עליו. היא רצה אחרי אורי ולחשה לי:
“אני אלך אליו. אתה תישאר ותשמע מה קורה פה.”
“אבל…”
“נו שמעון! אתה טוב בלשחק ריגול!”
היא צדקה… ממש ריגול.
נעמה רצה אחרי אורי, ואני התחבאתי במסדרון, חושש שעכשיו אמא… קיבלה את אהבת חייה. מה יקרה למשפחה שלנו?
“יעל, אז מה? אפילו התחתנת עם אורי?” שאל אבא בציניות.
אמא שתקה.
“יעל, נו זה עבר. מי לא עושה שטויות? אני חזרתי!”
נשמעה מריבה, קול סטירה ובכי של מתן המפוחד.
“תחזור לעצמך, דן, תלך מכאן.”
“יעל, מה קרה לך?”
“די! אני אמרתי! לך מפה. אף אחד לא חיכה לך.”
“את משקרת. אני רואה לך בעיניים. בעיניים לא משקרים.”
“סיימתי לדבר.” חתכה אמא.
אבא יצא אחר כך, ראה אותי במסדרון.
“מרגל קטן, אה? עוד תגיע רחוק.”
לא היה לי אכפת מה הוא חושב. נכנסתי לחדר. חשבתי שאמא שוב תתפרק. אבל היא הרגיעה את מתן, סידרה את השיער והשולחן במקביל ממש כמו יוליוס קיסר.
“פיו. כמעט הרס לנו את החג, הא?” אמא חייכה קצת עקום. “נו, איפה כולם?”
מתן כבר שכח מהמריבה. המשיך להזיז את הכיסא.
יצאתי לרחוב. נעמה ישבה עם אורי על ספסל בגינה ממול. היא אחזה בידו והניחה ראש על כתפו, כאילו פחדה שאם תעזוב ייעלם. התקרבתי, הסתכלתי עליהם. כל כך רציתי לומר את זה. הקפתי את הספסל, צופה אל פניו העצובים של אורי.
“אבא, די לשבת כאן. בוא הביתה. אמא קוראת.”
לידיו של אורי רעדו. נעמה מיד הניחה את ידיה עליו. הרימה את ראשה, הביטה בו:
“באמת בואי, אבא.”
חזרנו. בכל זאת, היה לנו חג. סיימתי תיכון.
והשיעור החשוב מכל משפחה זו לא תמיד דם, ולא תמיד חולשה, אלא אלה שעומדים לצדך כשאתה צריך, ושם אתה מוצא מקום אמת ואהבה.
