שמע, זה ממש מביך להודות, חייך דוד במבוכה וקישק את שולחן הקפה, אבל שכחתי את הארנק בבית, כל הכרטיסים שם.האם תוכלי לשלם? זה באמת קשה לי
אלונה עצרה את הנשימה מהפתעה, שלפה את התיק. שש מאות שקלים על ארוחת ערב לשניים סכום שאינו מדאיג, אבל גם לא זניח. היא כבר מרוויחה מספיק כדי לא להיבהל ממספרים כאלה.
כמובן, בלי בעיה.
המלצר הביא מכשיר תשלום, ואלונה הצמיחה את הכרטיס. המסך הבהיר בירוק, והאישור נרשם. דוד הנהן מודה ועזר לה לקום, תופף אותה במרפק.
ברחוב נושא הרוח הצידה עד לבליטה. אלונה כיסתה את הצוואר במכנסייה קלה, דוד הלך לצידה בדממה, כאילו מחשב משהו. פתאום עצר ליד מנורה והסתובב אליה.
יש לי משהו לומר לך, התחיל, וקולו נשמע שונה במקצת. הכיס האמיתי איתי, כולל כל הכרטיסים.
אלונה קפאה. תחושת קור נשלפה ברגליה.
מה זאת אומרת?
זה היה מבחן, הוציא דוד ממחטי המעיל ארנק שחור מעור וסחרר אותו בידיו. רציתי לבדוק אם אתה יוצאת איתי משיקול כסף. עכשיו אני יודע שאת לא חפצנית ושאת עצמאית.
אלונה נשפה לאט. תחושה כבדה נצמדה לליבה, צחוק נדחק בין גרון לחזה, היא נצטמצמה להציג חיוך מלא.
שמחה שעברתי את המבחן שלך, לחשה בעדינות.
דוד נאנח מצחוק והחביק אותה על כתף. אלונה חיבקה אותו בחוזקה, מנסה להסוות את הקשיים שעל פניה. הרגש שלה השתנה תחושה של השפלה, של בחינה שדומה למבחן תיכון.
השבועות הבאים חלפו בקצב רגיל. לבסוף דוד הציע לה נישואין. הכל היה רומנטי ואלונה קיבלה.
הכנות החתונה החלו מיד. אלונה קנתה שמלת כלה בצבע קרם עם שרוולים תחרתיים. הם הזמינו אולם אירועים בתל אביב ל40 איש ושלחו הזמנות.
אמא של דוד, חנה, הייתה מגיעה בסופי שבוע, מדליקה את הבית בריח של קפה ונהנתה לשבח את בנה: דוד הוא אחראי עד מאוד, תמיד מוכן לעזור, אף פעם לא שוכח את אמא שלו. אלונה, תתבוני שהיום הוא בחר בך.
אלונה חייכה בקושי, משתי עיניה נשמעו מילים שלא נגעו בליבה. היא למדה להתנתק כאשר חנה החלה במונולוגים.
לפני שבוע לחתונה, דוד הציע לאלונה לעבור לגור איתו בדירה חדשה בקומה ה15 ברמת גן, עם נוף לים. אלונה הסכימה, למרות שהרגשות הפנימיים התנגדו. היא החלה לארוז, קופסאות מילאו את הדירה הקטנה שלה.
ביום המעבר, אלונה נשאה קופסה עם כריות וקופסאות תמונות. דוד קיבל אותה במעלית ועזר לה לעלות.
הדירה הריחה בצבע רענן ובשולחנות חדשים. אלונה הניחה את הקופסה בכניסה, מתוחה ועם גב כואב.
דוד תפס את ידיה, משך אותה אל המרפסת הצרה.
בואי למרפסת, אני רוצה להראות לך את הנוף.
הם יצאו למרפסת הקטנה, הרוח נשבה בשיער של אלונה והיא סגרה את עיניה מהשמש החזקה. הנהר מתחת זרק אור זהוב, והעיר נמתחה עד האופק.
דוד ביקש:
תני לי את הטלפון, רוצה לצלם אותך עם הרקע הזה.
אלונה שלפה את הסמארטפון השחור, נתנה לו. דוד הסתכל על המסך, ואז בתנועה פתאומית הטיל את הטלפון דרך המעמד.
אלונה קפאה. הזמן עצר, היא הביטה למטה לראות את הטלפון נופל לתוך השיח על המדרכה. תחושה קפואה חיממה את הלב.
מה נעשה עכשיו, יקירתי? חייך דוד, חיבק את ידיו על חזהו.
אלונה הפנה את מבטה למטה, נותרה רגועה ושקטה.
לך למטה וקח לי סים, אמרה בקול רגוע, כמעט חסר רגש.
דוד צחק בקול רם, שלף את הטלפון מהכיס והציג אותו לפני אלונה כמו קוסם שמוציא ארנב מכובע.
הפתעה, אמר, מנענע את המכשיר. רואה, לא נורא. רציתי לבדוק את תגובתך, והטלפון שלי נפל בטעות.
אלונה החזיקה את הטלפון המפוחת, ראתה את השריטה על הזכוכית, נגעה במסך. הרגשת כעס כבדה עלתה בתוכה, היא הרימה את עיניה לדוד.
אני לא כלי לבדיקה, לחשה.
דוד נפסק לצחוק, פניו נפלו, גבותיו ניסבות.
זה רק צחוק, אל תתפלי, ניסה להרגיע. אני אוהב אותך.
אלונה שלפה טבעת זהב עם אבן חן קטנה והציגה אותה לדוד.
מה אתה עושה? קפץ דוד אחורה, כאילו הוא רואה נחש. מחזירה.
היא הניחה את הטבעת על כף ידו.המבחנים האלו פוגעים בכבוד עצמי ובכבוד האישה. אני לא מתכוונת להתחתן עם מישהו שקטן ומזיק.
דוד ניסה להסביר, אלונה, זה באמת חשוב? רק בגלל בדיחה אחת? קולו רעד מבקשת.
אלונה פנתה לשם, נכנסה לדירה. הקופסאות נשארו במנעול, לא נחתו. היא לקחה את המפתחות, חבשה את התיק וקידתה אל הרכב.
אלונה! חכי! קרא דוד רץ בחדרי המגורים. נדבר!
אין מה לדון, השיבה אלונה מתרחקת. אני אסביר לך במונחים שלך: אתה נכשל במבחן.
היא חזרה למכונית, ישבה והניעה. דוד עמד במעלית מבטו מבולבל, אך אלונה נסעה הביתה.
בבית נריחו קפה, ספרים ישנים ומרחיב לבנדר. היא חטפה את הנעליים, הלכה למטבח והכניסה את הקטור. הטלפון רינק. דוד. היא שיחררה את השיחה, קיבלה הודעה: סליחה שפגעתי בך. בואי נדבר. היא מחקתה, ולא חזרה לשום הודעה. עוד כמה ניסיונות הגיעו, היא חסמה את המספר וכיבתה את השמע.
בימים הבאים דוד חייג ממספרים זרים, שלח הודעות ברשתות, ביקש מחברים משותפים להעביר לו הודעות של שינוי והתנצלות. אלונה התעלמה. לא נזכרה בתשלום על החתונה, באולם שהוזמן, או במזמינים שנשלחו. החשוב היה שלא תתבייש יותר למען תחושת עליונות של אף אחד.
שמלת הקרם תלוייה בארון, עטופה במארז. אלונה שלפה אותה, החזיקה את השרוולים המתחרתיים. אחייניתה קתרינה ביקשה עזרה בבחירת שמלה לבגרות. כך נוצרה אפשרות מצוינת: השמלה תתאים לה יותר מאלונה, שלא תתחתן בכלל.
אלונה ישבה על הספה, חיבקה את ברכיה, הסתכלה מהחלון. השמיים השתכו בגווני שקיעה, העיר מתחת לחיה במקצב חייה. באותו רגע, דוד, כנראה במגדל החדש שלו, תוהה למה היא ניתקה את הקשרים פתאום. הוא לא הבין שמבחנים משקרים על אהבה ואמון.
הטלפון רינק שוב, מספר לא מוכר. אלונה לא ענתה, הדליקה מוזיקה, התכרבלה בשמיכה וסגרה את עיניה. השקט היה מלא שלווה, כאילו הורידה משא כבד אחרי מסע ארוך.
קתרינה הגיעה אחרי יומיים, נכנסה לחדר עם קריאת שמחה, ראתה את השמלה.
דודה אלונה, זה באמת לי? קראה, חובקת את הבד הקרחוני על חזה.
זה בשבילך, אמרה אלונה בחיוך, עיניה נצצו.
ואיך זה שלא יידרש לך? שאלה קתרינה.
אין לי צורך אחר, יש לי תוכניות אחרות, השיבה אלונה.
קתרינה חיבקה אותה, נושמת ריח של שמפו פרחוני וצעירות. אלונה חיבקה בחזרה, מרגישה שהשמלה לא תלך לבזבוז. היא שמחה שהפסקה בזמן, שלא נשארה רגשות אשמה, אלא רגישות קלה על הזמן שאיבדה.
היום היא חופשייה. והלקח החשוב הוא: לא צריך לאפשר לאף אחד לבדוק אותך בעזרת משחקים או תנאים, כי אהבה אמתית נבנית על אמון, לא על מבחנים.
