אני עוזב אותך!
אז אם זה ככה, לך! לא תכפה אותי על אהבה!
זה עוד לא הכול! אנחנו עם ליבי נלקח את הבנות לביתנו! קרא יובל בקול רועם. לבנות צריך אבא ואמא!
אורית הכירה את יובל במערב של חברים, והוא נמשך אליה מייד, גבר חמוד, שקט, אך עם מבט מבולבל של מהומה פנימית. זה היה שונה מכל הגברים שפגשו אותה עד אז כל אחד מהם היה בטוח בעצמו ובדעתו מהו “האמת המרה של החיים”.
הם דיברו כל הערב, והאורית הייתה מרותקת. לפתע, תמר, החברה שהזמינה את אלי לחגיגת יום הולדת, לחשה כשיובל הלך לשירותים:
תיזהר איתו, הוא מגיע עם “תוספת”!
מה זאת “תוספת”? תהתה אורית.
בחומר יש לו שני ילדים!
שני ילדים? היא נדהמה. לא דיברו על ילדים כל ערב, ולא על אשתו. אם יש ילדים, יש גם אישה!
אבל האישה לא הייתה קיימת; היא ברחה. לא הייתה אפילו בת זוג הייתה אהובה, הם כוונו להתחתן. היא נעלמה והשאירה בפניו של יובל שתי בתנות זהות, התאומים, שטיפלה בהם יחד עם אמו.
איזה קסם! לחשבה אורית. איזה גבר! כאלה נדירים היום!
זה כנראה ההסבר לבלבול שלו מי שלא מתמודד עם הפתעות מתבלבל.
למה לא אמרתם לי דבר על הבנות? קראה אורית אחרי שחזרה לחדר.
כי כולם מפחדים! השיב יובל אחרי שתה במחשבה. ואת גם תברחי! ואני ממש לא רוצה שתברחי.
לא אבוא אליך! נשבעה אורית, והבינה שאין ברירה. היא שמרה על מילתה.
הוא ליווה אותה עד ביתה, ושניהם קבעו להיפגש שוב. יובל נמשך לאליה, האישה היפה בת 25, שגם היא נגעה בלב של אב לבדו. שלושת הילדים הקטנים בחייו לא הפחידו אותה.
אימא נרדה לי מהבית כשתמר הזמינה אותי למסיבה, סיפר יובל. היא אומרת שאשתקף, שאם אמשיך כך אהפוך לחיה.
האם אפשר להבין? האישה שלפני שנה ברחה, השאירה את התאומות על מזג הגורל. היא לא העבירה אותם למישהו, אלא היא טיפלה בהם. זה היה מעשה של גבורה אזרחית בעידן שלנו.
אליה הבינה שבאמת היא אוהבת את האבא השקט והקצת מוזר הזה. היא הייתה נשואה לפני כן, נישואין שבורו אחרי תקופה קצרה של אהבה סטודנטיאלית סוערת. היא סיימה את הלימודים והחלה לעבוד, אבל לא מצאה מקום עבודה מתאים לבעלה; כל המשרות לא התאימו לו לוח זמנים לא מתאים, מנהלים לא חכמים, תנאים לא מתאימים.
בנוסף, חברו של יובל, איגור, נחשב לבעל הומור, אבל נותר בבית, וקיווה שפחות יזדקק לתמיכה.
הסבתא של אליה, זוהר, השאירה לה דירת קיבוץ משנות השישה של המאה העשרים, אך החיים המשפחתיים לא נראו כך בעיניה. איגור לא עזר בביניה הוא לא היה “המלך” של הבית.
אז תזמין משרתים, מלך! הציעה אליה. או תשלם ניקיון!
היא הבינה שהיא לא קיבלה את הקופה. החבר המושלם הפך לעוגייה ריקה.
הקשר שלו נחרת, והוא חזר לחייו של אמו, אליה שלושה שנים לא הייתה משויכת לאף גבר.
ואז נכנס יובל לחייה. הוא הציע לה נישואין והכיר אותה עם המשפחה התאומות החמודות והאם, זהבה.
אליה הרגישה שבסוף מצאה את מקומה, היא כבר התאהבה עד חורק.
בבית הייתה אווירה כבדה. היא הייתה משוטטת בראש, בטוחה שהיא מקבלת החלטות במצב של לחץ, ולא בכפייה של אקדח או חומרים מרשימים זה היה מרצון חופשי.
לא חשבתי שאת כזו! קראה אם. למה את ממשיכה לחפש חוסר?
אמא, יובל הוא רגיל! הגיבה באיטיות הבת.
בטח! נענה האבא. הוא עכשיו יוטל על עצמו את חובתו! אתה מבינה מה מצפה לך?
מה מצפה לי? שאלה אורית. אם הייתי נולדה עם תאומים, מה היה קורה?
שום דבר! קצה האבא. ההבדל בין הילדים שלך לילדים של אחרים! האם ההורים ברחו? אין זה משנה, הגנים נשארים!
היא חשבה: אולי עם יובל תהיה משפחה שלמה, אבא ואמא אוהבים, כי חינוך הוא לא רק גנטיקה, אלא מה שמקבלים בילדות.
ביום החתונה, הורי הכלה לא הגיעו, וגם הורי החתן שמרו על ביתם עם הנינים. ולכן החתונה היתה צנועה בפאב קטן, עם עדים, והכל היה פשוט.
אחרי החתונה, יובל עם “התוספת” עבר לדירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר מכן נולדו שלושה בנים, והמשפחה החדשה של נובוסלבצ’י קיבלה בת משותפת.
ההורים נרפאו, והסבתא זוהר, שבמקור ראתה את המצב בבהירות, החלה לדבר עם הנכדות. היא לא חילקה את הילדים, והם חיו בשלום.
הבנות, אנה ותמר, הלכו לגן, ועזרו סבתא.
בגלל המשבר עם האישה הראשונה, היא איבדה את זכויות האפוטרופסות אבל לא הצליחה לקבל מזונות כי ליבי נעלמה לצמיתות.
הבנות ידעו שאורית איננה האם הביולוגית שלהן; הן זיכרו רספקטים קצרים על “אמא אחרת”. לכן, ההסתרה לא הייתה משמעותית.
הזמן עבר והבנות גדלו, משמחו את הוריהן. אליה ויובל עבדו יחד, חיי משפחה רגילים.
כאשר בתיהן נפתחו בגיל ארבעה עשר, חזרה האישה הראשונה ליבי. יובל, שבא לחנות למזון, חזר מבויש ועם שקית ריקה: הוא נתקל בליבי בחנות.
איזו ליבי? שאלה אליה, שלא זכרה שם של אף אחת אחרת.
הליבי שלי! ענה יובל.
הדבר הקיל על לבה של אליה.
איפה פגשת? שאלה.
בחנות שלנו!
ומה היא עושה? האם היא גם קונה?
היא פשוט עומדת…
רק עומדת? אולי מחכה למשהו? מה יקרה לה? חשבה אליה וקראה בקול רם:
ומה היא אמרה?
אמרה! רצה יובל ברגש.
למה אני צריכה לחלץ אותך מכל פינה?
הוא חזר לשאול את ליבי על אהבתה שהייתה תמיד איתו, והקלה של הקשר הישן חזרה.
ליבי נשארה כמו חבילה מתוקה, אש קטנה שמאירה את חיי יובל.
אליה הבינה שהקשר שלה עם יובל הפך למרכז החיים.
אולי נתחיל מחדש? אמרה ליבי, נוגעת בקצה ידו של יובל.
היא קראה לו “יובל-חביב”.
הוא נרתע, אבל השיחה שלחמה כמו ים של רגשות.
האם הבחנות עדיין זוכות לי? שאלה יובל.
כמובן! משיב יובל. אני מתכנן לקחת את הבנות, והן צריכות אבא ואמא.
מי ייתן לנו זאת? שאלה אורית בעיניים חודרות.
אנחנו ההורים הביולוגיים, והחוק בצדנו! ירש קולו של יובל, וחשף כי כל בית משפט יעמוד לצידו.
אה, נכון? חייכה אורית. ומה עם האמא שמאבדת את זכויותיה? שכחת את קזאנו?
נפתור הכול! קרא יובל. ונקבל גם משמורת!
אין לי שום עניין, חייכה האישה. מי שמחשיב, הוא זה שמוביל.
זה היה יום ראשון, כולם בבית. יובל הכריז על חדשות מדהימות: “בקרוב נצטרף כולנו יחד!”
אנחנו כבר יחד! קראו בתיהן, אניה ותמר, בקול מתרגש.
לא, אני מתכוון לאמא האמיתית שלכם! הוסיף האבא.
הבנות הסתכלו, ואז אניה אמרה:
על איזו אמא מדברת? זוהי האמא שלנו! והצביעה על אורית.
אבל יש לכם גם אמא ביולוגית!
היא האמא שברחה לפני מאה שנה? האמא שזוהר רצתה לתפוס? שאלה תמר בגישה מליצה.
היא השתנתה והבניחה את טעויותיה!
אנחנו שמחים עליה, הוסיפה תמר. אבל מה הקשר שלנו?
אנחנו חייבים להיות יחד, אנחנו עכשיו משפחה!
אליה שתקה, נותנת לבנות לחשוב בעצמן.
אבא, רציני? שאלה אניה. אתה באמת חושב שנוכל לחיות עם האמא ההיא?
אל תדבר כך על אמך! קרא יובל קולי, כאילו זה היה חמור. אם לא תרצו מרצונכם, נלך לבית המשפט!
ואז הוא הלך אל האהובה שלו, אין לו עוד מקום אחר ללכת.
הוא ביקש גירושין.
יובל הגיש תביעת חזרת הבנות, אך בית המשפט נצד לחלק הילדים, שכבר בטווח גיל ארבעה עשר, והאינטרסים שלהם נחשבו עליונים על פני רצון האב.
אורית הכינה את כל המסמכים, ובסופו של דבר אימצה את הבנות.
בבית המשפט נראו ליבי והבנות בפעם הראשונה אחרי שנים. האמא האוהבת, החזקה במאבק לשיקום המשפחה, אפילו לא נעמדה ללטף את הבנות.
זה לא הוגן, לא נותר לנו! קרא יובל בכעס.
בהצלחה, אבא! אמרה תמר, ושילושם הלכו לבית קפה לחגוג את הניצחון, יחד עם האם, ולא עם אמא אחרת.
