שמעי, זה קצת מביך להגיד, אמר דוד בחיוך מתבייש והקיש באצבעותיו על השולחן, שכחתי את הארנק בבית, כל הכרטיסים שם. את יכולה לשלם? זה מאוד לא נוח עבורי…
אביטל, שהחילה נשימה של הפתעה, שלפה את התיק. שבע מאות שקל לשניים ארוחת ערב לא סכום משווע, אבל גם לא חפוז. היא כבר מרוויחה מספיק כדי שלא תתפלא מכך.
אין בעיה, כמובן.
מלצר הביא את המכשיר, ואביטל החילה את הכרטיס. המסך הבהיר בירוק והאישור הגיע. דוד הנהן בהכרת תודה ועזר לה לקום, תופס אותה במרפק.
ברחוב הרוח הקרירה חקקה עצמות. אביטל רעדה ותיקנה את הצמרה על הצוואר. דוד הלך לצידה בשקט, כאילו מהרהר במשהו. פתאום הוא עצר ליד הפנס והסתובב אליה.
יש לי משהו לומר, התחיל בקולו ניגון מוזר, הכסף באמת איתי. וגם הכרטיסים.
אביטל קפאה. תחושת קור כעפולה זוחלה למעלה ברגליים.
מה הכוונה? שאלה.
זאת הייתה מבחן, חייכה דוד והוציא מכיסו ארנק עור שחור, סובב אותו בידיו, רציתי לוודא שאת יוצאת איתי לא בגלל כסף. מבינה? עכשיו אני יודע שאת לא חומרנית ושאת עצמאית.
אביטל נשפה לאט. במרחק פנימי נוצרו קשרים קשים. צחוק נתקע בין גרוניה לחזה, אבל היא הכריחה את עצמה למתוח פנים ולחייך.
שמחה שעברתי את המבחן שלך, אמרה בקול רך ככל האפשר.
דוד נאנח משחרר וצחק, עטף אותה במרחק הכתפיים. אביטל נזכלה אליו, מכסה את פניה כדי שלא יראה כמה המנגבים שלה נמתחו. בתוכה היה בלבול כבד. הוא בודק אותה כאילו היא תלמידה בתיכון, היא כבר בת חמישים.
השבועות הבאים עברו בקצב הרגיל. ואז דוד הציע לה נישואין. הכל היה רומנטי ונוצץ, ואביטל קיבלה בחיוך.
הכנות לחתונה החלו מיד. אביטל רכשה שמלה בחנות, קרמית בצבע שמנת עם שרוולים תחרה. הזמינו מסעדה ל־40 איש ושלחו הזמנות.
אמא של דוד, גוליה, ביקרה בכל סוף שבוע, מדברת על בנה כאילו הוא סחורה משוק הפשפשים.
דוד שלנו אחראי מאוד, צייצה כשהיא מזיגה תה בכוסות דקות שקופות כמעט, הוא תמיד עוזר, אף פעם לא שוכח את האמא. אביטל, תשמחי שהדוד בחר בך.
אביטל הנהנה בחיוך, למרות שהמילים של גוליה חלפו ללא הדבקה במוח. היא למדה להסיג חשבון כאשר חותמת החמות מתחילה במונולוגים ארוכים.
לפני שבועיים מהחתונה דוד הציע לאביטל לעבור לגור איתו, בקומת קומה בחלקה של בניין חדש, קומה חמישה עשר, עם חלונות רחבים ונוף לנהר יארקון. היא הסכימה, למרות שנימה של התנגדות פנימית. התחילה לאסוף חפצים, קופסאות מצטברות בדירתה הקטנה.
ביום המעבר אביטל נשאה קופסה ראשונה של כריות קישוט ומסגרות תמונה. דוד קיבל אותה בכניסה, סייע לה להעלות למעלית.
הדירה ריח ניחוח של צבע טרי וריהוט חדש. אביטל שמה את הקופסה על הרצפה במדרחוב, נענע את הגב הכואב שהשתרעה משעות ישיבה ארוכה.
דוד לקח אותה בידה, משוך אל האח.
בואי נעלה למרפסת. אראה לך איזו נוף נפתח מכאן.
יצאו למרפסת הצרה. הרוח נענעה את שערה של אביטל והיא עצמה את עיניה מהשמש הבוהקת. הנהר למטה ברקיע, משקף שמים. העיר מתפרסת עד קצה האופק.
פתאום דוד ביקש:
תני לי את הטלפון, רוצה לצלם אותך ברקע הזה.
אביטל חפצה בכיס המכנסיים, שלפה סמארטפון שחור. דוד לקח, ניסה לצפות בתמונה, ואז פתאום הסתובב וזרק את הטלפון דרך המדרגות.
אביטל הקפיצה. הזמן נעמד. היא הביטה למטה, נקודה קטנה נעלמה בין השיחים בכניסה. קור קר של שלווה זרם בתוכה.
מה נעשה, יקירתי? חייך דוד, צולב את ידיו על חזהו.
אביטל העבירה מבט ממדרגה למעלה, ללא פאניקה פנימית, רק קרירות מרוחקת.
תורד למטה ותביא לי SIM, אמרה בקול רגוע, כמעט חסר רגש.
דוד צחק בקול רם, שלף מהכיס את הטלפון שלו והניף אותו לפני פניה כאילו קוסם מוציא קפצן מכובעו.
הפתעה, חייך, נהנה מהרגע, ראה, לא חבל עליך. קח, רציתי רק לבחון את תגובתך, והטלפון הישן שלי נחת באוויר.
אביטל לקחה את הטלפון, ראתה שריטה על זכוכית המגן, העבירה אצבע על המסך. תחושת גירוי חשה, חשכה וכובד, מילאו את החלל. היא הרימה מבטה לדוד.
אני לא מכשיר חשמלי שמיועד לבחינותיך, לחשה.
דוד הפסק לצחוק, פניו נמתחו והגבות זזו למעלה.
חח, בכוונה, ניסה לכונן, זו רק בדיחה, אל תתעצב. אני אוהב אותך.
אביטל הסירה מהאגודל טבעת זהב עם יהלום קטן, והגישה לדוד.
מה אתה עושה? קפץ דוד אחורה, כאילו היא מסרה לו נחש.
מחזירה, אמרה, מניחה את הטבעת על כפו. מבחנים כאלה פוגעים בכבוד עצמי ובגאווה שלי. אני לא מתכננת להתחתן עם אדם ילדותי ושולי.
אביטל, את רצינית? בגלל בדיחה אחת? קולם נבל בצלילים מתלוננים.
היא הסתובבה ונכנסה לדירה. הקופסאות עומדות בחלון, ללא נגיעה. היא שמחה שהעדיין לא פתחה אף אחת. לקחה מפתחות רכב, תפסה תיק, קיבלה קופסה אחת והלכה אל הדלת.
אביטל! חכי! רץ דוד במדרגות, בוא נדון בזה!
אין מה לדון, קראה ממעל, אבל אוכל להסביר לך בשפה שלך. דוד, המבחן לא עבר.
אביטל חזרה למכונית, ישבה בשקט והדליקה מנוע. דוד עמד בכניסה, מבטו אבוד אחריה. היא עזבה והמשיכה לבית.
הבית ריח קפה, ספרים ישנים, ריח לוונדר. היא הסירה את נעלי הריצה, הלכה למטבח והציבה קנקן קפה. הטלפון רטט. דוד. היא החלה שיחה, אך היא ניתקה. אחרי דקה קיבלה הודעה: “סליחה שפגעתי בך, בוא נדבר ונפתור.”
היא מחקה אותו, לא הגיבה. עוד הודעה. ועוד אחת. חסמה את המספר וכיבתה קול.
הימים הבאים דוד חייג מספרים מזויפים, שלח הודעות ברשתות, ביקש מחברים משותפים להעביר לו שהוא מצטער מאוד.
אביטל התעלמה. לא היה לה עניין בכספי החתונה, באולם המסעדה שהוזמן, בהזמנות שנשלחו לאורחים. העיקר לא תאפשר לעצמה להיות מושחתת על ידי תחושת עליונות של אחר.
השמלה הקשמית תולה בארון, עטופה במעטפת מגן. היא לקחה אותה, הסירה את שרוולי התחרה. אחייניתה קטרינה ביקשה עזרה בבחירת שמלות לבגרות. זה היה הפתרון המושלם השמלה תתאים לה יותר מאשר לכל כלה שלא תזמן נישואין.
היא ישבה על הספה, חיבקה את ברכיה, הביטה החוצה. השמיים חשכו, נצבעו באור השקיעה האחרון. העיר למטה רועשת, חיה ולא מתעניינת בדרמות של אחרים. איפשהו דוד, כנראה, יושב בבניין החדש שלו ותוהה למה היא כל כך פתאום הקפיצה. הוא לא מבין שמבחנים משקרים; שהאהבה והאמון אינם נמדדים בניסויים.
הטלפון רטט שוב. מספר בלתי מוכר. היא לא ענתה. הפיקה מוזיקה, נקרעה לתוך שמיכה וסגרה עיניים. הפנים שלו נרגעו, ריקות, אבל שלוות. כמו שהורידו תרמיל כבד אחרי מסע ארוך.
קטרינה הגיעה אחרי יומיים, פרצה לדירה בצחוק נרגש כשראתה את השמלה.
דודה אביטל, זה באמת בשבילי? היא חיבקה את הבד התחרה לוחצת על חזה, רוקדת מול המראה.
זה בשבילך, האירה אביטל, מביטה בעיניה של הנכדה שמאירות מאושר.
ולא תצטרכי אותה יותר?
לא, יש לי תוכניות אחרות.
קטרינה חיבקה אותה, ריח של שמפו פרחוני ונעורים. אביטל החזירה בחיבוק, למעה את גב הנכדה. טוב שהשמלה לא תיפול לאיבוד. טוב שההחלטה התקבלה בזמן. טוב שהלב נותר ללא צער רק עצב עדין על זמן מבוזבז ותקוות שנשרו.
זה עבר. היא חופשית. וזה יקר יותר מכל מבחן של העולם.
