לא רק שכנים
ביומן שלי, אני נזכר בשנה ההיא, ביישוב קטן בשרון, שהרחובות שלו בקיץ שקעו בירוק של עצי האקליפטוס, ובסתיו העלים כתומים וזהובים. גרתי שם לצד השכנה שלי, נחמן ואילנה שמהם, משפחות ותיקות שחיו תמיד בשכנות טובהעזרנו זה לזה, הילדים גדלו ועברו לתל אביב.
ואז קרה מה שלא ציפינו. אשתי יעל נפטרה. לפנות בוקר, כשעוד בקעו קרני שמש בודדות מאחורי גבעות בנימינה, רצתי אל בית השכנים, דפקתי בחוזקה על החלון.
-“מה קרה?” נחמן יצא החוצה בבהלה, ואיתו אילנה שהתעטפה בצעיף.
-“יעל שלי, יעל” פרצתי בבכי, התיישבתי על המדרגות, היה סתיו, ריח טחב באוויר
-“מה עם יעל? מה קרה לה? צריך להזמין מד”א” ניסה להבין נחמן.
-“לא צריך” לחשתי, “יעל מתה.” כך הכאב המר יצא ממני.
נחמן ואילנה היו לצדי, דאגו שלא אשאר לבד עד שהבן שלי, ערן, ואשתו הגיעו מתל אביב. אילנה נתנה לי כדורי הרגעה, ואחרי ההלוויה, המשיכו להקפיד להזמין אותי לארוחות ערב, לא לאפשר לי להישאר לבדי. בערבים שיחקתי שחמט עם נחמן תחת המרפסת.
חצי שנה חלפה. הצלחתי לקבל את האובדן, למדתי לבשל, לכבס, לסדר את הבית לבדי. ערן והמשפחה שלו ביקרו מדי פעם.
ערב קיץ אחד, ישבתי עם נחמן בגינה שלו והשמש שקעה לאיטה. היינו שקועים במשחק שחמט. פתאום נחמן קרס, הספקתי בקושי לתפוס אותו. “נחמן, מה קורה?” זעקתי, אבל הוא לא ענה. “אילנה!” קראתי לעזרתה, והיא יצאה מהמטבח עם קערה מלאה מלפפונים טריים, שהפילה מרוב הלם כשראתה אותנו.
נחמן מת מיד. אחר כך הרופא בישר”התקף לב.”
אילנה בכתה, “הוא אף פעם לא התלונן על הלב.”
עכשיו אני שעזרתי לאילנה. כשהבן והבת שלה הגיעו לחדרה, קברנו את נחמן. רק אחרי שחזרו לביתם, אילנה הרגישה את הבדידות בבית, בעיקר בלילות. אני המשכתי לבקר, לעזור כמה שיכולתי, אבל הלילות היו קשים.
עבר זמן. אילנה חזרה לעצמה, פעם הבת, פעם הנכדים היו באים. אני והיא כבר היינו פנסיונרים. אני לימדתי היסטוריה בתיכון, ואילנה עבדה שנים בספריית היישוב.
הגיעה העונה שאני הכי אוהבהסתיו. כל בוקר הייתי יוצא עם המטאטא לחצר, מטאטא את עלי המייפל הצהובים והחומים, אחר כך עובר לנקות את המדרכה אצל אילנה, והרוח חוזרת ומפזרת עוד עלים. הייתי נכנס גם אצלה, אבל היה לה פחות עבודה.
אילנה הסתכלה עליי מהחלון, מחייכת.
-“יגאל, כמה אפשר?” פתחה את החלון. “כבר כולם יודעים שאתה זה שנלחם נגד הסתיו.”
הרמתי מבט, עניתי בחיוך, “אם כל אחד יחכה שהעלים יתפזרו לבד, מה יקרה כאן? צריך יוזמה.”
-“אבל זה יפה, העלים האלה. תראה איזה זהב” ניסתה לשכנע.
-“נכון, זה נוצץ,” עניתי, “אבל זה גם חלקלק, מסוכן, אפשר להחליק.” המשכתי במשימה שלי.
תוך כדי ניקיון השביל אל ביתה, אילנה יצאה למרפסת ובידה שתי כוסות תה. “בוא, קח הפסקה, הפעם נוסיף דבש.” הניחה את הכוסות על השולחן.
-“מה מיוחד היום? תמיד שתינו עם לימון,” שאלתי.
-“היום קר, צריך להתחמם קצת,” קרצה.
-“ממש מתוק,” התלוננתי, “בגיל שלנו צריך להיזהר עם סוכר.”
-“די, פעם בשבוע מותר לפנק את עצמנו,” קבעה.
-“טוב, את יודעת,” נכנעתי.
היא סיפרה לי אתמול הנכד שלה, ליאור, התקשר ושאל: “סבתא, למה את לא באה לתל אביב לגור איתנו?”
ענתה לו: “מה פתאום לבד? יש לי חבר כאן.” הסתכלה עליי במבט מתוק עם חיוך.
שתקתי, לוגם מהתה כדי להסתיר את החיוך.
-“חבר זה קצת רחוק,” זרקתי לתקרה.
-“אז איך לקרוא לזה?” שאלה שוב.
-“אולי שותף למאבק בעלים הנופלים” צחקנו יחד.
פעם בוקר אחד, אחרי שטאטאתי את החצר שלה, ולא ראיתי את אילנה בחלון. דאגתי, עליתי במדרגות, דפקתי בדלת. אחרי זמן מה פתחה, נשענת על הקיר, עוטפת בעצמה את השמיכה המשובצת.
-“מה קרה? אני יכול לעזור?” יזמתי.
היא נראתה עייפה, אף אדום, עיניים מבריקות. “קצת הצטננות כנראה”
-“אוי,” נאנחתי, “מי יגיש לי מעכשיו תה?”
הורדתי את המעיל, תליתי, ניגש אליה.
-“יש תרופות?” שאלתי.
-“במגירה שם” לחשה.
-“חסר אני קופץ לבית המרקחת,” החלטתי.
-“לא צריך, אסתדר,” ניסתה לעכב.
-“צריך,” התעקשתי ויצאתי.
חזרתי אחרי חצי שעה עם תרופות ועוף טרי. היא נרדמה על הכורסה, העפתי מבט בסלון, ולמטבח. בתוך רגעים, הריח של מרק עוף ישראלי התפשט בבית.
-“יגאל, אתה גם בשלן?” שאלה בחיוך, למרות שידעה.
-“בטח,” עניתי, “במצבי חירום צריך לדעת הכול.”
הגשתי לה מרק, היא התענגה. “משגע תודה”
-“מה אכפת לי, תבריאי מהר. לבד זה קשה לטאטא,” הצטערתי בצחוק.
-“סבבה, שותף שלי לנשירת העלים, אני אשתדל,” ענתה ברצינות.
תוך שבוע הבריאה, הפעם יצאנו יחד לפארק שבקצה היישוב ליד הנחל. נדנד אותי שנלך, שתצא מהבית.
כשצעדנו בין העלים, השמש, למרות שהייתה כבר סתווית, עדיין חיממה מעט.
-“יגאל, סתיו זה זמן יפה, בסוף אני דווקא אוהבת,” אמרה.
-“אמת, במיוחד כשיש מי לחלוק איתו,” הסכמתי.
המשכנו יחד, בקצב איטי, משאירים אחרי שתי שורות עלי שלכת ומדברים וצוחקים.
יום אחד הגעתי אליה עם בקשה מוזרה:
-“תקשיבי, אין לי ספר בעניין טיפול בקקטוסים.”
-“קקטוסים? אין לך בכלל בבית צמחים,” התפלאה.
חייכתי, שלפתי מאחורי הגב קקטוס קטן ויפהפה. “קניתי בשבילך”
-“אבל אני לא יודעת איך לטפל בו,” צחקה.
-“את הרי ספרנית! את חייבת להכיר את כל הספרים!”
-“אם יפרח, תקנה לי גלידה,” קבעה.
-“סגור,” השבתי.
שבוע לאחר מכן, הגיעה החורף, שלג ראשון בגליל. שוב הגעתי אליה, הפעם עם ידיים מוסתרות.
-“נו, מה יש לך מאחורי הגב?” שאלה, קורצת.
עמדתי, מתבלבל, “תראי… חשבתי… אולי אשתכן כאן לתמיד… אולי נתחתן?” הגשתי לה זר ורדים אדומים.
היא חייכה, לחייה סמוקות. “יגאל, חיכית הרבה”
-“פחדתי שלא תסכימי אז, את מסכימה?”
-“ברור, התרגלתי אליך. בלעדיך משהו חסר. וגם, הגעת עם זר כזה”
את החורף העברנו יחד. באביב, אילנה קראה לי מהר.
-“יגאל, בוא, הקקטוס שלך פרח! מתי יוצאים לגלידה?”
-“מדהים, לא האמנתי שיפרח! נלך ביחד, את בוחרת מגנום או סנדוויץ'”
הלכנו ברחוב, מתווכחים איזו גלידה לבחור. הסתכלתי על השמיים, השמש האביבית זרחה, הרגשתי אסיר תודה.
-“מה גורם לך להיות אופטימי כל כך?” שאלה.
הבטתי בה, “פשוט, נראה לי שאנחנו צוות נהדר.”
-“צוות מצוין,” ענתה בלחש.
כבר מזמן אנחנו לא רק שכנים. אמצענו אחד את השנייה בין עלי הסתיו, שלג החורף ושמש האביב. לבדנו אולי היה בודד וקשה, אבל ביחד מצאנו משמעות חדשה לכל עונה. זה הלקח שליכשהלב פתוח, גם השכנות הפשוטה פורחת לאהבה.
