אני בעצמי הגעתי מבית יתומים ההורים שלי נפטרו, לא היו לי קרובי משפחה אז הגעתי לבית ילדים בירושלים. כשמלאו לי שמונה-עשרה, יצאתי מיד לעבוד. לא היו לי כספים ללימודים. אני בחורה חרוצה ואף פעם לא פחדתי מעבודה קשה. ואז פגשתי את דוד, התאהבנו אחד בשנייה והתחלנו לגור ביחד בדירה קטנה בתל אביב. הייתה לנו זוגיות טובה, לא רבנו, תמכנו זה בזו.
אבל הוא אף פעם לא רצה להפוך אותי לאשתו, ואני כל כך רציתי משפחה אמיתית משהו שמעולם לא היה לי. אחרי ארבע שנים שחיינו יחד, נכנסתי להיריון. ברגע שהוא שמע על זה, הוא פשוט נעלם. כל מה שנשאר ממנו היה פתק שבו כתב שאינו מוכן לילד עכשיו, וששהוריו יעבירו לי כסף כדי שאוותר על ההריון.
כן, שלחו לי כסף, אבל אני ידעתי שלעולם לא אוכל להרוג את הילד שלי. לא משנה כמה קשה יהיה לי, החלטתי לעבוד ולעשות מה שאפשר.
יום אחד, השכנה שלנו ראתה אותי עם הבטן ההריונית שלי ואמרה:
“אמרתי לך, אמרתי לך שאסור לגור עם גבר לפני חופה וקידושין. ומה תעשי עכשיו? מה תעשי עכשיו? תהיי חד-הורית.”
נפגעתי מאוד לשמוע את זה. לא פעם היא הראתה לי עד כמה היא מסתייגת ממני.
הימים לא היו קלים בהיריון עבדתי יותר מקודם. לפחות המנהל במקום עבדתי הבין אותי, ונתן לי אפילו מענק קטן לפני החגים. מה שלא העליתי על דעתי הוא שבשלב מסוים, דווקא אנשים זרים יתחילו לעזור לי.
יום אחד, ישבתי בבית ודפיקה בדלת. עמדה שם אישה לא מוכרת עם שקית מלאה. התברר ששכנה שלי פנתה לכל מי שיכלה, וביקשה מכל אחד לעזור כל אחד תרם משהו. נשים משכונתנו הביאו לי בגדים לתינוק, צעצועים, חיתולים ועוד. לא עבר זמן רב והתחלתי לקבל גם מעטפות עם כסף אפילו השומר המבוגר שבניין השכן החליט להעביר מדי חודש מעט כסף בשבילי ובשביל התינוק.
לא האמנתי שכאשר הייתי זקוקה כל כך לעזרה, דווקא זרים יעמדו לצידי. ברוך השם, גם בעלת הבית ניאותה להוריד לי את שכר הדירה. כך, בעזרת טוב ליבם של אנשים כה רבים, הצלחתי ללדת ולגדל את בני. בני גודל בעזרת כל השכונה שלנו.
חלפו שנים, והיום, האבא רוצה לפגוש את בנו. הוא לא הצליח לבנות משפחה חדשה, ואפילו הוריו מתעניינים פתאום בנכד. אני עדיין מתלבטת אם להרשות לזה לקרות
החיים לימדו אותי שלפעמים דווקא מאנשים זרים יגיע החסד, ואפילו כשנראה שאתה לבד יש במי לבטוח. עם ישראל ערבים זה לזה, ובזכות הערבות ההדדית שלנו, אף אחד לא נשאר מאחור. יש רגעים שבהם כל שנדרש זה לב פתוח, ושם נמצא הנס.
