לא הכניסו את הבת הביתה
ולמה לא נתתם לה להיכנס? העזתי לשאול, למרות שכל כולי רעדתי. פעם תמיד הייתם פותחים לה את הדלת…
אמא חייכה בעצב.
כי מפחדת עליך, נגה. את חושבת שאנחנו לא רואים איך את מתכווצת בפינה כשהיא חוזרת באישון לילה? איך את מחביאה את המחברות כדי שלא תהרוס אותן?
היא מסתכלת עליך וכועסת. היא כועסת שאת “נורמלית”.
את הרי מחכה לך עתיד אחר, היא את שלה כבר מזמן טבעה ביין…
הורדתי את הראש, שותקת מול הספר הפתוח, כשברקע שוב פורץ ויכוח שאי אפשר לברוח ממנו.
אבא אפילו לא הספיק להוריד את הגקט. עמד במסדרון, טלפון נייד בידו, וצעק.
תפסיקי לבלבל לי את המוח! הרעים לקו השני. לאן הלך כל הכסף? שבועיים מאז שקיבלת משכורת! שבועיים, עינב!
מהמטבח הציצה אמא, רבקה. האזינה רגע ואז שאלה:
שוב פעם?
איתן רק נופף בידו והפעיל רמקול מיד שמעו יללות.
עינב, אחותי הבכורה, תמיד הייתה יודעת איך למסמס אפילו אבן בלב.
אבל אחרי שנים, ההורים הספיקו לפתח שריון.
מה זאת אומרת “זורקים אותך מהבית”? התחיל לצעוד במעגלים בבית. בצדק! מי יכול לסבול את הדבר הזה כל הזמן?
הסתכלת פעם במראה? שלושים שנה, ואת נראית כאילו נתקלת בכלב רחוב…
פתחתי בזהירות חריץ בדלת.
אבא, בבקשה… פתאום הפסיקה ליבב הוציא את הדברים שלי לרחוב. אין לי לאן ללכת.
בחוץ קריר, גשם… אני באה אליכם, רק לישון כמה לילות.
אמא תפסה יוזמה, ניסתה לחטוף את הטלפון, אבל איתן הפנה גבו.
לא! קטע והרים ידו אמרנו לא, כבר הסכמנו בפעם האחרונה, אחרי שגנבת את הטלוויזיה כשישבנו בסופש בבית ההבראה הדלת הזאת סגורה עבורך!
אמא! תגידי לו! זעקה בטלפון.
רבקה כיסתה פניה בידיה, רועדת בדמעות חרישיות.
עינב, איך איתך? בקושי לחשה, בלי להביט בו. הרי לקחנו אותך לרופא, הבטחת. הטיפול האחרון היה אמור להחזיק שלוש שנים…
היית חודש בקושי והכל התפוצץ!
כל הטיפולים שלכם שטויות! קראה עינב, וטון קולה השתנה מרחמים לציניות סתם מוצצים ממכם כסף!
אני פצועה בפנים, קורה לי משהו!
ואתם? על טלוויזיה…
הוא מתאבל עליה!
אני אקנה חדשה, יהיה בסדר.
ממה תקני? נעצר אבא, מבטו קפוא על הקיר על מה, אם כל שקל הלך לאבדון? אולי עוד פעם לקחה מחברות מה”חברים” או מכרה עוד משהו?
זה לא קשור! התפרצה עינב אבא, אין לי איפה לישון! מה, אתם רוצים שאשכב על ספסל בגינה?
לכי למעון עירוני, או לכל מקום אחר, ענה בקור רוח מצמרר. לכאן לא תכנסי. אם אראה אותך בסביבה, אני מחליף מנעולים.
אני ישבתי על המיטה, מחבקת ברכיים.
כתמיד, כשהבכורה הייתה מוציאה את ההורים מדעתם, הזעם היה מתגלגל עליי.
מה את יושבת שם עם הטלפון? תלמדי קצת מאחותך, תגדלי גמורה כמוה! מה ששמעתי כבר כמעט שלוש שנים.
והיום שקט מוחלט.
אף אחד לא צעק, אף אחד לא נזף. אבא סגר את השיחה, פשט את הג’קט ועבר עם רבקה למטבח.
יצאתי למסדרון, נושמת בזהירות.
איתן, כך אי אפשר בכי אמא קרע לי את הלב אם תיעלם, מי יודע מה? היא לא שולטת בעצמה.
ואני אחראי על חייה? לי חמישים וחמש, רבקה. אני רוצה רק לשבת בבית בנחת, לא להחביא את הארנק כל לילה, לא לשמוע שכנים מספרים שראו אותה נכנסת עם טיפוסים חשודים ומקללת אותם.
היא הילדה שלנו, ענתה חרישית.
הייתה בת, עד גיל עשרים. עכשיו היא רק שואבת מאיתנו את שארית החיים. זו מחלה אם היא לא רוצה, גם הרופא הכי טוב לא יעזור.
והיא לא רוצה. היא אוהבת את החיים האלה. מתעוררת, מוצאת משהו קטנטן ושותה עד עילפון.
הטלפון שוב צלצל.
הורים שלי עצרו נשימתם. ואז שמעתי שוב את קולו של אבא.
אני שומע.
אבא… זו שוב עינב אני בתחנה המרכזית, פה שוטרים, אם אשאר, ייקחו אותי.
בבקשה…
תקשיבי טוב קטע. לכאן לא תבואי. זה סופי.
אז מה, שאשים קץ לחיי? הטילה בסוף איום, זה האס בשרוול שתמיד שלפה.
בעבר זה עבד אמא הייתה מתפרקת בבכי, אבא מתקשה לנשום והיו מכניסים אותה, נותנים כסף, אוכל, מקלחת.
אבל הפעם אבא לא זז בכלל.
אל תאיימי. את אוהבת את עצמך מדי בשביל זה. ככה: אני מוצא לך חדר, זול מאוד, בפריפריה. משלם חודש ראשון וקצת כסף לאוכל. אחרי זה הסתדרי לבד.
תמצאי עבודה, תוציאי את עצמך מהשטויות תחיי.
אם לא עוד חודש שוב ברחוב, ולא יהיה אכפת לי.
חדר?! לא דירה? אבא, אני לא יכולה לבד.
ומה עם שכנים מפוקפקים? איך אסתדר, אין לי אפילו מצעים! הכל, הכל נשאר אצלו!
רבקה תלקט לך מצעים ושמיכה, נשאיר אצל השומר. תבואי, תיקחי לדירה אל תיכנסי!
אתם חיות! שוב נשמעה צרחת ייאוש לזרוק ילדה שלכם למאורה! ואתם שמנים בדירה משלוש חדרים, ואני כמו חולדה בפינה?
אמא לא החזיקה, חטפה את הטלפון.
עינב, די! קרעה בקולה, ואני נרתעתי. אבא צודק!
זו ההזדמנות היחידה שלך. או חדר, או רחוב.
תחליטי מהר, כי מחר גם החדר לא יהיה.
השתרר שקט בקו.
טוב, ליחשה עינב לבסוף שלחו כתובת. ותעבירו כסף עכשיו. אני רעבה.
לא קטע אבא. אני אקנה אוכל ואביא בשקית. אני יודע על מה “תבזבזי” את הכסף.
סיים את השיחה.
החלטתי, שהגיע הזמן. נכנסתי בזהירות למטבח, משתדלת להראות כאילו אני רק רוצה לשתות.
לא ידעתי אם יכעסו עלי, יצעקו, יטענו שאני אדישה או מתבזה בבית.
אבל הם אפילו לא הרימו את הראש.
נוגה, אמרה רבקה, כמעט בלחישה.
כן, אמא?
בארון למעלה, יש מצעים ישנים. בבקשה תוציאי ותשימי בשקית כחולה שבמחסן.
בסדר, אמא.
ניגשתי למשימה.
מצאתי את השקית וניערתי ממנה ענייני ישנים.
כל הזמן המחשבות התרוצצו איך עינב תסתדר לבד? היא לא יודעת אפילו לבשל פסטה. וההרגלים? היא לא תחזיק בלי הטיפה אפילו יומיים.
החזרתי את עצמי עם המצעים לחדר הורים, טיפסתי על כיסא והתחלתי לסדר.
תזכרי מגבות! נשמע בסופיתרותו של אבא מהמטבח.
כבר הכנסתי, עניתי.
ראיתי אותו יוצא למסדרון, נועל נעליים, ויוצא בלי לומר עוד מילה. כנראה למציאת חדר ה”מאורה”.
ניגשתי חזרה למטבח. רבקה ישבה, קפואה.
אמא, רוצה כדור? שאלתי, מתקרבת.
הביטה בי בעיניים כבויות.
את יודעת, נוגה… התחילה בקול משונה כשהייתה קטנה, חשבתי שיהיה לי איתה חברות, תעזור, נוכל לשוחח פתוח.
היום אני בוכה, רק שתזכור את הכתובת, שתגיע בשלום…
היא תסתדר, נישקתי לה את היד היא תמיד מוצאת דרכים…
הפעם לא הנידה בראשה. העיניים שלה אחרות. ריקות. כאילו כל מה שהיה מת בתוכה, רק גוף ריק, שמחפש עוד טיפה מהזוהמה.
אני הרי רואה כמה את פוחדת ממנה…
שתקתי. חשבתי שההורים לא רואים את הפחד שלי, שהם עסוקים מדי בלנסות להציל את עינב.
חשבתי שלא אכפת לכם ממני, לחשתי.
הושיטה יד וליטפה לי את הראש.
אכפת, ואכפת הרבה. פשוט אין לנו יותר כוחות. כמו בטיסה: קודם תשימי לעצמך מסכה, אחר כך לילד ניסינו עשר שנים לשים מסכה עליה, אבל כמעט נחנקנו בעצמנו.
רבנו, רדפנו אחרי תרופות, הלוואות ובתי חולים, ולבסוף… כמעט לא נשארנו.
פתאום דפיקה קלה בדלת. קפצתי.
זו היא? שאלתי בפחד.
לא. לאבא יש מפתחות. בטח זה השליח. הזמין קניות באינטרנט.
הלכתי לפתוח שליח הביא שני שקים כבדים.
סידרתי במטבח אורז, עדשים, שמן, תה, סוכר. כלום מיותר.
היא לא תאכל דברים כאלה אמרתי, מזיזה את חבילת הכוסמת היא אוהבת מוכן.
כשתרצה לחיות, תבשל, ענתה אמא בפסקנות פתאומית. די ללטף, נעיף אותה למחלה בקצב הזה.
כעבור שעה חזר אבא. נראה מותש משני משמרות.
מצאתי, אמר קצרות המפתחות אצלי. בעלת הבית קשוחה, מורה בגמלאות. אמרה כל רעש או ריח, מיד עפה.
אמרתי לה תעיפי.
איתן… נשמעה אנחה.
מה? מספיק לספר סיפורים. שתדע, שתלך ישר.
הרים את השקית עם המצעים ואת המזון, ויצא.
אשאיר אצל השומר. אל תעני לטלפון אם היא תתקשר.
דלת ננעלה. אמא נעלה עצמה במטבח והתמוטטה בדמעות.
הלב שלי התכווץ. איך זה, שאדם חי לא חי, רק עובר משיכרון אחד לשני, ומענה את כולם…
***
התקוות נגוזו. שבוע לאחר מכן בעלת הדירה התקשרה גירשה את עינב יחד עם המשטרה.
הביאה שלושה גברים, חגגה עד הבוקר.
אבא ואמא שוב לא הצליחו לעמוד בזה עינב נלקחה למרכז גמילה סגור.
מקום מאובטח היטב. מבטיחים שיציל אותה, אולי בתוך שנה.
מי יודע. אולי הפעם יהיה נס?…
