תמר גילתה שהאב שלה עדיין בחיים רק כשהתחילה לחלות. היא הרגישה כבר זמן רב שהיא חולה, הלכה למדאונית של בית הספר, שקיבלה לה הפנייה לנוירולוג. תמר בקשה מאמא לרשום אותה, אך האמא שכחה ומתחרטת עד היום, תוהה איך היה יכול להיות שהייתה יודעת מוקדם יותר על המחלה.
איך הוא? שאלה תמר שוב.
אמא חיפצה בנעליים שלה, בחלק העליון של הבהן היה חור קטן שמאיר באור חיוור.
הוא עדיין חי, חזרה אמא. סליחה.
תמר כמעט ולא שאלה על אביה הביולוגי. היא לא זוכרת אותו, רק יודעת שהוא היה קיים. מגיל שני חינך אותה בעל הבית, שגילם אימו וקיבל אותה לאם מורחבת. בגיל שלוש עשרה נקרעו הקשרים ביניהם היא הרגישה שהוא דורש יותר מדי, קוטע, ולא נותן לה לחיות בחופשיות. אז היא ביקשה לדעת על אביה האמיתי. שלושה חודשים היא לחצה על אמא, דרשה שם, כתובת, מספר טלפון כל רמז. אמא נשארה דומייה, והמשיכה להחזיק בשקט. תמר שמעה את האמא והחתן לוחצים זה עם זה, מחליטים אם לספר לה אמת או לשקר. למרות כל הריבים עם החתן, תמר הייתה בטוחה שהוא הוציא את האמא להודות לה.
הוא נפטר, אמרה האמא. קרס באלפים.
הפתעה שגרמה לתמר להאמין, ולא ביקשה שום הוכחה, אפילו לא קרוב משפחה. לא מצאה דבר.
אני מתקשרת אליו, הוא מוכן לבצע בדיקה. אם התוצאות יהיו טובות, תתבצע חידוש מח עצם. ואז הכול יהיה בסדר.
באותו הרגע תמר הבינה שהטוב כבר לא יגיע. האם, אביה בגד, החתן וינס ממרץ, ואומר שלא ניתן לאהוב בכוח. למי היא שייכת עכשיו? אולי זה מה שגרם לחלה הטבע מתרחק מהלא נדרש.
אני לא רוצה! קראה תמר. אל תעשו ניתוח, שונאת אתכם, אין לי רצון לחיות!
אמא ניסתה לחבק אותה, אך תמר ברחה לחדר שלה.
השמיים התמזגו עם ערפל תלוי באוויר, כך שלא ניתן היה להבדיל בין קו האופק. לתמר היה נעים שהחלונות שלה פונים לשדה ריק, אף אם אמא נשמה כשהם עברו לבית חדש, בטענה שזה חוסר מזל החלונות האחרים שפונים לחצר נראו משעממים. היא הייתה רואה את השקיעה, בעוד בחצר רק ילדים וקשישים. היום לא הייתה שקיעה, והעולם ננעץ בערפל אפור שלא היה מתפזר אפילו ברגעי היום והלילה. העולם חשך והתפשט, כמו חייה של תמר.
כשהיא שמעה קולות רגליים חשבה שאמא באה לבקש סליחה, אך זה היה החתן. הוא נעמד על הסף, כאילו מפחד שתמר תדחוף אותו החוצה.
אל תקשי על האם. היא עשתה כמיטב יכולתה.
כמיטב יכולתה, אה? היית רוצה אם נקבר אותך כך?
היא שלחה לו הודעה, כתבה שאתה רוצה לפגוש. הוא לא השיב. האם חשבה שזה הכי טוב חזר הוא.
תמר נגסה בשפתיה. הוא לא השיב, ועכשיו כשמת קרוב, הוא חזר עם תשובה.
החתן התיישב בכניסה, ולא קיבל תשובה מתמר, נזף אל המטבח.
היא דרכה אל האמא רק אחרי שעה. בעצם היא כבר קיבלה החלטה, אך נתנה לכולם זמן להירגע.
בחדר של האמא נחת ריח וניל של בושם, שתמיד גבר על ניחוחות אחרים, ותמר עדיין חשתה בריחות: פודרה מתפרקת שהאמא מרחת על הפנים, קרם ידיים בטעם תות, ריח ישן של ספרי ספרייה. האמא אהבה לשאוב ספרים מהספרייה, ראתה בזה חן מיוחד. המנורת הייתה מכובה, גופה התמזג עם הכורסה, חלוק ארוך לכיסה רגליה הלבנות. היא לא אהבה שיזוף מלאכותי, וכל חורף הייתה מתגעגעת לשמש הקיץ.
טוב, אמרה תמר. תן לו לעשות את הבדיקה.
היא גילתה שהאב נמצא בביה”ח. מצבה החמיר, אף שהרופא הבטיח שיש זמן. לא נותר זמן. כמו שהיא כמעט נעלמה, כך גם חייה כמעט נעלמו.
תמר שכבה פניה אל הקיר, משחיקה פיסת צבע שלא נחתה, חקרה סדקים והרגישה כאילו היא לא אמיתית. כל מה שקרה לה הרגיש בלתי מציאותי. היא דחפה פיסת צבע לתחתית הציפורן, כך שהדמע זרח כאילו יגרום לחוש בחיים. הרשת הלחוצה של המיטה, קולות האחות במעקה, ריח הביה”ח הכל נדמה לה חלום מתמשך.
לפני שהקימה עיניים, תמר הרגישה ריח מוכר, הכירה אותו. היא שאפה את הריח של טבק עם שמן רכב, נשפה בקושי ופתחה את העיניים.
אדם בחלוק לבן על הכתף עמד ליד המיטה. פניו שחומות, קמטים, גבות עבות, עיניים חומות רחבות.
ברוך הבא, בני.
קולו היה נמוך וכבר מוכר.
שלום, חיה תמר, קראה וקיבלה. שלום.
האב לא היה כפי שדמיינה. היה לו אישה ושלושה בנים. הוא עבד כחשמלאי, מתקן טורבים (חשמליות) מקצוע שלא ידעה תמר. היא סיפרה לו שהיא רוצה להיות קנולוגית, אך האמא מתנגדת, ולכן היא תלמד וטרינריה, ואז תמשיך לקנולוגיה.
כלבים טובים יותר מבני אדם, אמר האב.
הניתוח עבר בהצלחה. תמר קיוותה שהאב יבקר או לפחות יחזור, אך הוא לא הגיע. האמא והחתן הגיעו בתורם, יום אחרי יום: האמא השאירה אחרי ריח הווניל וספרים חדשים, בלי לשים לב שהספרים הישנים עדיין סגורים. החתן ישב לצידה וסיפר שטויות, גם כשתמר הייתה פונה לקיר.
ביום השחרור תמר חיכתה לאב. היא האמינה שהוא יגיע. בזמן שהיא חיכתה לרופא, קמה, הצביעה אל החלון הפתוח במקצועות ידיים של ילדים, יצאה אליו, נשמה אוויר קריר ולחה, הרגישה שהרצפה רועדת כמו היא עומדת בסירת נהר מהיר. לא היה אף אחד בחדר, והיא פתחה את החלון. הרוח נחתה על פניה, מכתרת בריחות של כליות נפוחות, אדמה רטובה, אספלט מאבק. מכוניות עברו, מרחפות קנשיים של ציפורים. שמי האביב הכחול קיצר את עיניה.
היא חשבה על האב ידיו הקשות עם שמן, השבירות של שערו, שיערו לצד, משקפי השמש שמסתירים קרחת צהובה, איך הוא מתקן טורבים יום אחר יום. עכשיו, כשתחזיק מבט אל המכונות ברזליות עם קרניים מצחיקות כמו קרניים של קרפד, תזכור אותו. על הקמטים בפיניו, על המילים שמעולם לא יאמר.
בצפונה חיכו החתן והאמא. הם, כמו תמיד, הדביקו זה בזה, כאילו הייתה סערה, ורגליהם לא החזיקו, כמו תמר אחרי מחלה ארוכה. הם היו עומדים לעזוב, כשהדלת נפתחה, והשמש והמים של הרחוב הריחו. האב, חבוש בחולצה של עבודה, תפס את הדלת. הוא החזיק זר של חמניות. תמר ניגבה את דמעותיה במטפחת, חייכה והלכה לקראת האור. היא למדה שלפעמים הכאב והחיפוש אחרי תשובות אינם מביאים שלמות, אך הם מלמדים אותנו להעריך כל רגע של חיבוק, אהבה והזדמנות לגדול. החיים נמדדים לא בעושר או בהצלחה, אלא ביכולת לקבל את המורכבות ולחבק את האנושיות שבנו.
