לא נוח לכם שאני רוצה לבנות את המשפחה שלי? ברחתי מכם, התחלתי לסדר לעצמי חיים, ואתם שוב צצים לי בדיוק כשהתחלתי לנשום.
נעמה, נו אל תתרגשי כל כך! ברור לי שיהיה לך לא פשוט במושב, את הרי ילדה של תל אביב… אבל אני אהיה שם איתך, נעזור אחד לשנייה, ניסה להרגיע אותה דניאל. אני מכיר את הכול. באמת. רק תישארי איתי.
נעמה הייתה מבולבלת לגמרי.
למה הייתי חייבת להתאהב דווקא בבחור מהמושב? ועוד איך! ברמות של לב פועם חזק והרגליים רועדות.
היא כבר בת עשרים ושמונה, עם קריירה מצליחה, ולדניאל, בן שלושים, יש משפחה ענפה ובית פרטי משלו במושב ליד רעננה.
הכול התחיל בכלל במתחם התחנה בתל אביב, שם דניאל פשוט עבר בדרך בזמן שאמא שלו עשתה סיבוב בשוק הכרמל, ואל נעמה הגיעו חברות שסחבו אותה החוצה קצת להתאוורר אחרי שבוע קשוח בעבודה.
ככה הכירו, החליפו מספרים, התחילו לדבר. דניאל תמיד עשה לה הפתעות קטנות, היה מגיע אליה לעיר, שם לב לכל פרט, והיא פיתחה רגשות. מיוחד, שונה מכל הבחורים התל-אביביים הוא היה פשוט, ישר, ונעים לב.
ואז, אחרי זמן מה, הוא הציע לה נישואין. ונעמה הסכימה.
נו, בת שלי, תנסי. דניאל בחור של מושב, חמוד, עובד, ויש לו לב רחב, הסכימה אמא שלה. וגם אם לא ילך תמיד תוכלי לחזור לתל אביב.
לנעמה לא היה ממש מה להפסיד אפשר לעבוד מהבית מהמחשב, כי בעבודה שלה עברו לזום כבר מזמן. וגם, עם כל הכבוד, היא כבר לא ילדה באוויר של המושב מספרים שיש משהו בריא וטוב… רק…
דניאל, מה אני אמורה להיות שם בכלל? ביררה נעמה.
אהובתי, תהיי הכלה שלי, ואחרי שנה נתחתן ונטוס לחופשה. עד אז אחסוך חסכונות שיהיה לנו מספיק, שלא תצטרכי לדאוג. הביך את עצמו פתאום.
אני מבין שאת רגילה לרמה מסוימת, הוא לחש באי נוחות.
היה להה מיליון מחשבות, משהו הפריע לה ולא ידעה לשים את האצבע. אז החליטה לשים פס ולנסות.
ככה, צ’יק צ’ק, ארגנה שבוע חופש, קיפלה מזוודה, סגרה את הדירה הידועה שלה במרכז תל אביב, עליה היא עמלה והריצה שנים, ויצאה ברכב למושב לשם שדניאל כבר חיכה לה.
הערב הראשון עבר דווקא נחמד היה קיץ חם, הם השקו את הגינה הקטנה, בישלו ארוחת ערב בשלובי ידיים, הכול זרם בטבעיות.
מתוקה, ההורים שלי מגיעים אלינו! דניאל הודיע לה ביום שישי בערב, הגיע מוקדם מהעבודה.
מה? למה? נבהלה נעמה.
גם להכיר אותך וגם לעזור לנו בבית. גם אחי ואשתו באים איתם. הסתובב בהתרגשות.
לכמה זמן? שאלה בזהירות.
מקווה שלא להרבה! הבטיח לה ובחן אותה בעיניים. יחד נעמוד בזה.
אבל נעמה רק נכנסה ללחץ.
אל תתרגשי, ילדה, זה רק מבחן. לא תתאים תחזרי לתל אביב. העיקר שיש לך לאן, שיגעה אותה אמא בטלפון, מחויכת. תעשי דברים בדרך שלך, שיתרגלו או שלא. זאת כבר בעיה של דניאל.
“נכון, למה אני לחוצה? אני בכלל לא אשתו עדיין”, חשבה לעצמה, התעודדה. הרי לא יטרפו אותה, זה רק ארוחת שישי.
הספיקה לערוך את השולחן, ואז שמעה רכב עוצר בחוץ.
הגיעו! קרא דניאל.
הם יצאו החוצה.
ברוכה הבאה, כלתי! אמרה אשתו של האב, מרים, לבושה שמלה חגיגית ופשטה זרועיים אל דניאל בחיבוק ענק.
האבא, דוד, נכנס עם בטן קטנה וחיוך רגוע, אמר שלום בחיוך לנעמה.
הגיע גם האח, ליאור, שתוך כדי צחוק התלוצץ עם נעמה. אבל אשתו שלו, עמית בחורה בלונדינית, קצת קרה, שבדיוק אמרה לבעלה: “מה אתה בוהה? בוא תעזור”, והלכה להביא תיקים מהמכונית.
נעמה הישיבה את כולם לשולחן בתקווה ששם תתפוגג המתיחות היא הרי יודעת לבשל.
וואו, השקעתם מאוד! החמיאה מרים.
דוד הנהן בנועם.
מה זה, עוף? מי מבשל ככה? התחילה להקניט עמית. ממציאים כל מיני דברים, תראו מה יוצא.
דווקא טעים מאוד! הגן עליה ליאור.
אתה רק אוכל, לא מבדיל מה טוב ומה לא, צחקה עמית, הפנתה מבט לנעמה ושמה את המזלג.
דניאל הסתכל בתסכול על נעמה.
עמית, קצת רספקט, טוב? וכן, אל תקנאי ככה, נעמה השקיעה, אמר לה.
ואיזה שם זה? כמו העז שהייתה לנו, גם קראו לה נעמה, נכנסה בה עמית. נעמה חייכה בשקט.
מה מצחיק? שאל דניאל לחש בשולחן.
סתם, לחברה שלי יש שרקן בשם עמית, ענתה לו בשקט, אבל כולם שמעו.
מרים הרימה גבה, דוד וליאור ניסו לא לפרוץ בצחוק, ועמית ממש נעלבה.
מי את בכלל? איך את מדברת? כמעט התפוצצה עליה עמית.
אם את יכולה, אז גם אני. תהיי בטוחה שזה בדיוק הרמה שלך, הרימה גבות נעמה.
ליאור חייך לנעמה בהתפעלות.
אני אשתו של ליאור ובחוק! את? רק חברה! צרחה עמית. מרים מהנהנת.
לפחות יש לי נימוס, ואצל אחרים אני לא מתנהגת בחוצפה, ענתה נעמה.
לא באתי אלייך בכלל! ניצחה עמית.
ואני גם לא הזמנתי אותך, ענה דניאל, עייף מהדרמה. לכמה זמן הגעתם?
כולם השתתקו לחלוטין.
תלמדו את כלתו של דניאל איך חיים במושב, ואז ניסע, צעקה מרים.
אמא, באמת לא צריך. הסתדרנו יופי עד עכשיו, נסתדר לבד.
כן, תראה כמה היא עלוקה, יושבת עליך. כמה תשרוד איתה, מעניין? רטנה עמית.
עלוקה יש אצלנו אחת במשפחה, וזה לא נעמה, חתך דניאל. ועכשיו, יקיריי, תודה על ארוחת הערב, מוזמנים לנוח.
הוא פסע לעבר נעמה, ויחד, תחת המבטים הנבוכים, התחילו לפנות את השולחן.
נעמה חשבה לעצמה שאם יש לה גב, היא לא תיתן לאף אחד להוריד אותה. ואם חס וחלילה תמיד יש לה דלת לתל אביב.
שבת בבוקר הייתה פחות שמחה.
מה זה, ישנים עד הצהריים? במושב קמים מוקדם! נכנסה מרים לחדר וגם ארוחת בוקר צריך להכין.
נעמה הסתכלה בהלם שמונה בבוקר.
מרים, יש הכול במקרר, הסתתרה נעמה עד הסוף מתחת לשמיכה. אפשר להתלבש?
יא חוצפנית, נדה מרים. מה שעל המדף צריך לבשל, לא תרד עלייך מהשמיים.
טרקה את הדלת. נעמה לבשה בגדים, ירדה, ראתה את דניאל מבשל.
בוקר טוב מאמי, כבר ערה? בירך אותה דניאל.
ברור, גם אם לא הייתי ערה, יש פה דואגות, סיננה אמא שלו.
נעמה שיפשפה שיניים.
אמא, למה נכנסת לנו לחדר? הופתע דניאל.
יש לנו לא רק מתפנקת, גם עצלנית, צחקה עמית.
לא שאלנו אותך! החזירה נעמה.
תתרגלי, מושבניקים קמים מוקדם, עקצה עמית.
אין לנו כוונה לגדל פרה, ענה לה דניאל.
ברור, כי נעמה לא תלך לחלוב, עדיף רק להסתובב בפיג’מה, מצאה עמית הזדמנות.
גם את לא, ואת חיה בסדר, צחק דניאל.
מאז שנעמה פה, אתה עוכר מזג, הצטרפה אמא.
דניאל, אני חוזרת לעיר. כשתקשור את העניינים המשפחתיים תתקשר, נמאס לה לנעמה.
מה? מאז שהיא פה אתה לא מבקר אותנו, לא עוזר, לא עונה! נפלה מרים. היא מפרקת לנו את הבית!
מספיק! התעצבן דניאל אף אחד לא מפרק כלום. ברחתי רק כדי לבנות את החיים שלי, ואם לא מתאים לכם תחזרו הביתה.
בן, איבדת את הראש! בזבזת עליה כל שקל, רק משתמשת בך! סיננה אמא.
נעמה פורנסת בעצמה, והכסף שלנו לחתונה, דניאל תפס את יד נעמה שניסתה לצאת. רוצים בטובה? תחזרו הביתה. לכאן באים רק בהזמנה, במיוחד את, עמית.
עד שהמשפחה התאפסה, דניאל הספיק להחזיר את נעמה לחדר והלך לבדוק שהם מתארגנים לנסוע.
תבחר, או אני או היא! איימה מרים.
אבל עמית התקבלה אליכם, ציין דניאל במבט מאוכזב.
איך אתה משווה בכלל! חשבה עמית.
האב והאח רק בהו.
נו? לחצה מרים.
אני בוחר באושר, חייך דניאל.
מבחינתי, אין לי יותר בן! סגרה מרים דלת ויצאה; גם עמית בעקבותיה.
אם תשאר, אנחנו איתך, הבטיח לו אבא והעיף מבט חכם. אמא כבר תחזור לעצמה.
ליאור חיבק אח.
תשמור על עצמך ועל האושר שלך, חייך.
כולם נסעו והיה קצת חוסר נעימות, אבל נעמה הבינה שדניאל ממש רואה בה בת זוג אמיתית.
חזרו לשגרה, היא מתאמצת לתמוך בו, מבינה שלא פשוט לו.
אבל אצל מרים ועמית חוזר הבומרנג.
אמא, עמית, קנינו לכן פרה! בישר ליאור.
מה?? השתגעת? זעמה מרים.
ממש לא, עמית כל בוקר תחלוב, ענה ברצינות.
מה נסגר איתך? זה לא לעניין! נלחצה עמית.
ככה חינכתם את נעמה, אז כעת תרגישו בעצמכן! הסביר דוד, האבא. ובכל ערב, גם אם שבת, יש ארוחת בוקר ישראלית כמו במושב, לא סנדוויצ’ים!
וכך החל החינוך ההפוך כל מה שאמרו לנעמה קיבלו בחזרה.
אמא הבינה שטעתה, שנעמה חרוצה וחכמה פי כמה והמשק כבר גדול, אין להן סיכוי.
הלחץ עשה את שלו, ועם הזמן מרים התפייסה עם דניאל אבל לבוא שוב לזוג הצעיר? רק אם ממש חייבים. מי יודע מה נעמה עוד יודעת?
בסוף, דניאל סוף סוף כרע ברך והציע לה ועשו חתונה שמחה במושב, עם כולם אפילו עם חיוך קטן מצד מרים ועמית.
אמנם אי אפשר להגיד שנהיו החברות הכי טובות, אבל לפחות שתקו. זה כבר משהו.
ונעמה? סוף סוף מאושרת, בנתה לה בית, יש לה בן זוג תומך, ולהפתעתה היא די נהנית מהחיים במושב. הכי חשוב לא מפחדת יותר מאף אורח מפתיע.
