כל פעם שביקשתי מאשת החם שלא תבקר בערבים מאוחרים, היא לא שמעה. מסיבה שלא מצליחה להבין, היא מרגישה שיש לה זכות להופיע במפתחות הבית שלנו בלי הודעה. בננו, תמר, בן שנה, הרגשתי קפדני לשגרה: אם הוא לא נרדם סביב השעה שמונה, אני משאירה אותו מחוץ למיטה, ולפני שתי שעות של ייסורים נווכח. אין טעם לשוחח עם חנה על כך; היא לא שומעת, לא מבינה שהביקור של סבתו לשעת לילה איננה נבונה.
אני עובדת עד מאוחר, אומרת חנה. חצי שעה של משחק, צחוק וגרגר, ואז הלילה כולו מתמלא במאמץ להכניס את תמר למיטה. אחר כך הוא מתעורר ומצפצץ.
היום התחלתי לשים אותו במיטה כרגיל. עם בעלי, אדם, בחרנו סרט לצפייה, פתאום נשמע פעמון בדלת. אדם פתח ומצא את חנה עומדת שם, כמו צללית של ענן חולף במרקם של ריקוד.
הרגשות שלי קפואות, כעס מתפשט כמו אש שקטה. הוא מתפח דלקות בבקירותיו, ואני מחפשת רגיעה. חייבת להישאר רגועה זאת אם של אדם.
חיקלתי כאב, לחצתי על הלחיים וצעקתי: את מגיעה בדיוק בזמן! יש לי כאב שיניים אינני יכולה! אל תעזבי אותי לבד אצל רופא השיניים. שבו איתי עוד כמה דקות, ואז נצא.
אדם, מבעו מבולבל, נעלב והיה ממהר לכבות את האור. הוא אמר: איזו הצגה זאת את מציגה?
לפחות נוכל לנסוע למקום לבד, השבתי. ואל תשכח לכבות את הטלפון!
חזרנו הביתה אחרי חצות. חנה נאלצה לקחת מונית חזרה, עלות של שלושה שלושים שקלים, והטקסי נפל על הרצפה כמו שלג קטן. תמר שוכבת בעריסה, סביבו חיתולים מלוכלכים ובגדים מבולגנים, צעצועים, מצמוצמים כאילו גלריית אמנות בלתי מסודרת בחלום של ריקוד צבעים.
חנה נראתה מותשת, האיפור שלה פוזז והחצאית מלאת טיטול. מאז היא מגיעה פחות, ובזמנים שלא מאוחרים, כמו צל שנרדם לפני השחר.
