אז תגידי עד הסוף! צעק יונתן לעבר יערה, ואם את לא בטוחה חבל על הדיבורים…
אני יודעת, חייכה יערה בזווית הפה, מסתכלת ישר בעיניו, בינינו לא היו סודות אף פעם…
…יונתן ורות השתלבו יחד בסיפור בנאלי לחלוטין. זה היה חורף, הרחובות מלאים קרח חלקלק. רות החליקה מוקדם בבוקר, במדרכה שמול התחנה, כשהלכה לעבודה, ונפלה כואב, פוגעת בברך. יונתן מיהר אליה, עזר לה לקום, וסחב אותה כמעט עד חדר המיון.
ברנטגן ראו שאין שבר, והיא שוחררה עם הוראה לנוח ולשים תחבושת אלסטית. יונתן ליווה אותה כל הזמן, לא התרחק ממנה לרגע, התקשר לעבודה שלו וביקש מהמנהל חצי יום חופש. רק אחרי שהושיב את רות במונית הביתה נרגע, אבל ביקש ממנה בנחישות להתקשר כשהיא מגיעה, שתספר שהכול בסדר.
רות נדלקה מכל הדאגה והחמימות. לא הכירה בחיים טיפוס כזה. התקופה הכי קסומה התגלגלה ביניהם. הם דיברו כל הזמן, התכתבו ללא הפסקה, שוחחו שעות על שטויות. יונתן רצה לדעת הכול עליה. בבוקר שלח לה בוקר טוב, בלילה איחל חלומות פז ובין לבין לא הפסיק לדאוג אם התלבשה חם, אכלה, ישנה, איך עובר עליה היום.
עבור יונתן עצמו זה היה טבעי. זאת הייתה הדינמיקה שגדל בה. המשפחה שלו גרה בדירות סמוכות ההורים עיריית רמת גן, הוא עצמו דירה מיפוי מסבתא בדיזנגוף, תל אביב. הם תמיד היו מלוכדים, בלי ריבים, יונתן גדל באהבה ובאמון. כשסבתא נפטרה, יונתן נהיה עצמאי דייה וגמר לעבור לדירתה.
עם בנות לא הלך לו. היה ביישן, שקט, לא יצא למסיבות, לא היו לו הרבה חברי אמת שיקח איתו לבר. ורות? הכול קרה פתאום. לא יכול היה להתעלם מבחורה שנפלה. זה פשוט לא היה באופי שלו. אחר כך שכנע את עצמו בטח הגורל התערבב כאן.
אחרי חודשיים התחתנו, כאילו ככה זה בא סתם כך. יונתן הציע בצחוק, רות ענתה תוך שנייה: “יאללה, בוא נשגר בקשה לרישום נישואים”. הם הספיקו להגיע לרבנות רמת גן שעה לפני הסגירה, קיבלו תור קרוב. ההורים של יונתן הופתעו, אבל אהבו מאוד את רות, שראו בה מתנה.
אמא של רות גרה בחיפה ולא יכלה להגיע, כי סבתא של רות הייתה חלשה באותו זמן. הם עשו חתונה צנועה ושקטה, והתחילו חיים משותפים מלאי רוך. לא ריב אחד. אהבתם רק התחזקה. נולד להם בן עידו, והאושר גדל, אבל גם הטרדות. ויום אחד, במסיבת יום נישואין, החברתה הוותיקה של רות יערה שתתה יותר מדי, היה צריך להזמין לה מונית.
כולם חגגו יחד בבית קפה קטן. הוריו של יונתן: דליה ושלמה, הקטן עידו רוכן תפארה סביב מבוגרים ומרים כוס מיץ “לחיים”, ורות הזמינה את יערה, החברה הכי טובה שלה מאז בית הספר. ליערה לא הלך עם זוגיות. בת שלושים, כמו רות, ועדיין רווקה. בהשוואה לרות היפה, יערה נראתה כמו ציור לא גמור ששרטטו ומחקו שוב ושוב נמוכה, קצת שמנמנה, פנים סתמיות.
מהתיכון כל תשומת הלב של הבנים הלכה לרות. אבל הידידות ביניהן פתחה קצת דלת גם ליערה: אם רות לא יורדת לדייט לבד, מותר לה עם יערה. ככה התארגנו חבורות גדולות, ויערה קיבלה תשומת לב, אבל אף אחד לא הציע לה נישואים, בשונה מרות שקיבלה הצעות כמעט מהכיתה.
רות בחרה בזהירות רבה, לא רצתה להתפשר. רק בגיל עשרים וחמש נישאה, ואז פגשה את יונתן. ונסחפה…
…יערה ירדה במדרגות בית הקפה מתנדנדת, כמעט נפלה שלוש פעמים, יונתן אחז בה, עזר לה, מסביב כולם חיכו לו אשתו, עידו, הוריו, ואילו למטה חיכתה ליערה מונית שרות הזמינה לה, אך היא לא הצליחה להגיע לשם לבד.
מזל טוב לזוג הצעיר! מי שמצליח, ומי כמוני… אף פעם לא הולך לי! אבל לרות הולך ותמיד הלך! אמרה בקול רם. סביב התחילו להסתכל עליה. מאז שהכרנו היא יוצאת מכל צרה כמו טפלון! עם גברים, עושה מה שבא לה, ואתם פריירים! צריך לחשוב בראש, לא במקום אחר… כולם נפעמים מהיופי, מאבדים שיקול דעת…
עברו את דלת הקפה, נשאר רק שלושה מטרים עד למונית, פתאום יערה משתחררת ממנו, עומדת יציבה, ואומרת בקרירות: תגיד, אתה יודע למי אתה באמת אבא? עידו בכלל לא שלך!
מה את זורקת?! כמעט ונתן לה סטירה. באותו רגע העיר נדמה לו מסתחררת כמו סביבון מואר בפנסים, הכול משוגע; רצה לטלטל אותה עד שתשתוק, אבל היא המשיכה באכזריות:
נבהלת? ברור! עידו נולד מוקדם מדי! וסגרתם מהר את החתונה, חשבת שרות הייתה מאוהבת עד כדי כך? פחח… עידו לא דומה לך! לא ראית? היה לה גבר לפניך. רצה להתחתן, בסוף עזב אותה בשביל אחרת! הגיע לה!
בלי להסס, יונתן תחב אותה למונית וסגר מהר את הדלת. כשרכב פנה ונעלם, קיבל טלפון מיערה; ענה כמעט בלי להבין למה.
תשאל את אשתך, מה יש? גם לה מגיע להתפזם, לא רק לי! שתחוש קצת אשמה, שתרגיש מתגלגלת על מחבת! צחקה חזק.
הצחוק של יערה הדהד בראש כל הערב. ככל שניסה, לא הצליח לשכוח את מילותיה. הרי באמת עידו נולד מוקדם, לא חשב על כך, אפשר לחשוב על לידות מוקדמות. היה כל כך מאושר, בכלל לא פקפק. אהב את עידו מאז הרגע הראשון, לא עלה כל תהייה בליבו.
גם ההורים של יונתן התאהבו בנכד, לקחו אותו לסופי שבוע, לגן חיות, למוזיאון. עכשיו יערה, כאילו הרסה הכול כל האור נעלם. לא יכול היה להפסיק לחשוב עידו רזה ובלונדיני, יונתן כהה וגבוה. אמא שלו אמרה: שיער וצבע עיניים משתנה אצל ילדים אבל מבנה הגוף? גם רות גבוהה, אף פעם לא רזה. הכניסו אותו למערבולת. שבוע שלם שתק, עד שלא היה סבל עוד, אז שאל את רות.
רות הביטה בעיניו באופן מוזר.
ידעתי שיום יבוא ותשאל. אם ניחשת, למה חיכית חמש שנים? לגלגה אם היית אומר, היינו מתגרשים. זה מה שאתה רוצה, נכון? רימיתי אותך! לא הייתי הוגנת איתך! קדימה, צעק עליי, תתפוצץ!
יונתן התרחק ממנה. למה היא אומרת ככה? הרי היה מוכן לסלוח לה על הכול, להישאר איתה גם אם הייתה מודה מייד. ועכשיו? היא מדברת כאילו חיכתה לזה. אולי התגרש? אבל עידו… הילד שלו, הוא אוהב אותו יותר מכל דבר. ושוב איך יספר להורים? אולי לא יספר בכלל? אולי ישאיר הכול כפי שהוא?
רות כנראה לא בטחה באהבתו. התווכחו קשה. יונתן ארז תיק ועבר לדירת סבתא הריקה בדיזנגוף, ששכר אותה תקופה, עכשיו עמד ריקה. הוא חי שמה שבועיים. היה כואב, התגעגע קשות לרות ולעידו. לבסוף, החליט לא לפרק את חייו למה לתת ליערה להרוס להם את האושר? חזר הביתה.
תסלח לי… זרקתי עליך קללות, לא מגיעות לך, רות בכתה חשבתי שתפסיק לאהוב, חשבתי שכדאי כבר אני אגיד, אולי תקל עליי… כל השנים פחדתי מהרגע הזה!
רות, יונתן נאנח וחיבק אותה בחמימות, איך חיית איתי ולא הבנת לעומק כמה אני אוהב אתכם. לא אעזוב לעולם. אני מבין אותך, לא שופט. את פחדת להישאר לבד, אז שתקת… יש בינינו אמת ואהבה, יערה לא תצליח להרוס אותנו, תאמיני.
שמע, אמרה רות ונשענה על כתפו, מנגבת דמעה, אני לא רוצה לשמוע עליה יותר בחיים.
ומה נגיד להורים שלי? שאל יונתן, לא מצליח לשחרר את הדאגה הם כל כך אוהבים את עידו… איך נספר להם?..
…אחרי חודש וחצי סיפרו להורים. לא את הסיפור ההוא: אמרו שרות בהריון, בקרוב יהיו להם כבר שני נכדים…
