יומן אישי לא ביולוגי
היום אני שוב נזכר במה שקרה בשנה האחרונה, ומבין כמה חיי השתנו. הכל התחיל לגמרי במקרה. זה היה ביום חורפי, בערב שבת, בירושלים. צעדתי במהירות לעבודה שלי בהדסה עין כרם, והנה ראיתי מישהי מחליקה על המדרכה הרטובה ונופלת ישר על הברך. ניגשתי אליה ועזרתי לה לקום שמה היה רתם.
התברר שהיא נפצעה לא מעט, אז הזמנתי מונית ונסענו יחד למיון. נשארתי איתה בכל זמן הטיפול, החזקתי לה את היד ושמרתי שלא תרגיש לבד. מזל, לא היה שבר, רק מתיחה קשה בברך. הרופא אמר לה לנוח כמה ימים, לקשור תחבושת אלסטית, ואני לקחתי לעצמי חצי יום חופשי מעבודה בלית ברירה, רק כדי לדעת שהיא בסדר. לא הסכמתי ללכת הביתה עד שלא ראיתי אותה נכנסת בבטחה למונית, נשבעת לי שתתקשר כשהיא מגיעה.
כבר בשיחה הטלפונית שלה בערב הרגשתי שמתחיל כאן משהו אמיתי. מהר מאוד, התחלנו לשלוח הודעות כל היום, לשוחח על הכל. דאגתי לה; זה פשוט בא לי טבעי לודא שהיא אכלה, שהיא לבושה חם, איך עובר עליה היום. לא עשיתי משהו ששונה ממה שלמדתי בבית ההורים. תמיד דאגנו אחד לשני; בבית בגבעתיים תמיד היו מחבקים, מתקשרים, תומכים.
אני גר לבד בדירה שקיבלתי בירושה מסבתא כמה שנים לפני, עושים שיפוצים פה ושם, ההורים גרים לא רחוק, ברמת גן. אף פעם לא היינו רבים, תמיד תמכנו האחד בשני וככה המשכתי לחיות אפילו אחרי שהפרידה של סבתא.
לא יצא לי במיוחד להכיר בנות. הייתי ביישן מדי, כמעט לא מסתובב באירועים חברתיים, וחבר קרוב באמת לא היה לי. אז מה שקרה עם רתם פשוט נחת משמיים.
אחרי חודשיים הרגשנו שזה זה. צחקתי אליה, “בואי נתחתן!” ורתם ענתה, בחיוך ממזרי, “יאללה, הולכים עכשיו לרבנות!” לא האמנתי אבל תוך שעה סגרנו תור לרבנות בירושלים.
ההורים שלי קצת הופתעו מהמהירות, אבל מאוד אהבו את רתם. אמא שלה, שרה, גרה בחיפה ולא יכלה להגיע סבתא של רתם הייתה חולה, והיה צריך להישאר איתה.
עברו חודשים מתוקים. הבית הקטן שלנו התמלא באור ובאהבה. אפילו אחרי החתונה נשארנו מאוהבים. לא רבנו, היו פחות דאגות ויותר צחוקים. אחרי שנה נולד עילי, ילד שכולו שמש וצחוק. כבר לא היה מקום לגעגוע, רק לאהבה ולפעמים לעייפות מהאחריות על הילד.
הכל היה טוב עד יום ההולדת שלי. חגגנו כל המשפחה בבית קפה ברחוב עמק רפאים ההורים שלי, עילי בן החמש, ורתם הזמינה גם את חברתה הטובה מתקופת התיכון, מוריה. הן תמיד היו כמו אחיות, ואפילו יותר. את רוב חייהן העבירו יחד. למוריה היו חיים קצת פחות פשוטים, רווקה לא מרצון, כחושה ומהוססת, קרובה לגיל של רתם אבל בודדה. רתם תמיד זכתה בתשומת הלב; למוריה נשארו הפירורים. אבל הרווח שלה היה בחברות הזו.
בסוף הערב, כשההתרגשות הייתה גדולה, ומוריה שתתה יותר מדי, נאלצתי לעזור לה לרדת במדרגות, כמעט ונפלה אם לא הייתי אוחז בה. מונית חיכתה לה בחוץ, ובדרך לשם היא לפתע נעצרה בי, מביטה לי ישר בעיניים ואומרת בקול רם “תגיד, אתה יודע שאתה לא האבא הביולוגי של עילי? הוא בכלל לא קשור אליך! פתאום העולם החשיך סביבי. ניסיתי לעכל את זה, השפלתי מבט אל הריצפה, המום.
לא רציתי לשמוע עוד; דחפתי אותה בעדינות למונית וטרקתי את הדלת. בדקות שאחרי, קיבלתי ממנה שיחת טלפון. “תשאל את אשתך”, היא מלגלגת. “לא רק לי רע בחיים האלו, עכשיו תהנו גם אתם.”
המשפטים המטלטלים שלה לא עזבו אותי. התחלתי להתבונן: עילי הוא ילד בלונדיני ודקיק, ואני כהה ושרירי, רתם גבוהה, ההורים שלי תמיד לגלגו שצבע השיער משתנה עם הזמן… זה חלחל לתוך נשמתי. שבוע שלם הסתובבתי בלי יכולת לדבר, מלא חרדה וספקות.
בסוף, שאלתי את רתם.
היא רק הסתכלה עליי בשקט, ואז אמרה: “ידעתי שבסוף תדע. אז מה, עכשיו תעזוב?”
לא האמנתי לשלוות הנפש שבה היא מדברת. האם בכלל אכפת לה? ציפיתי להתפרצות, אבל הבנתי שהיא כבר חיה בפחד שנים; פחדה שיבוא היום ואני אלך. אבל מה שהיא לא ידעה שהאהבה שלי לעילי לא קשורה כלל למי האבא, היא פשוט שלי, והמשפחה היא שלי. רתם, גם היא שלי. אולי טעינו כשלא דיברנו על זה קודם, אבל עכשיו ברור לי: אני לא עוזב לעולם.
עזרתי לה להירגע וחיבקתי אותה. “חמש שנים את איתי, ועוד לא הבנת מי אני… המשפחה הזו זאת אהבה אמיתית ואף אחד לא יקח לנו את האושר”.
אחרי זמן מה, סיפרנו להורים שלי שמצטרף אליהם בקרוב עוד נכד. שמרו על המשפחה, על חום הלב, לא דיברנו על שום דבר אחר. בתוך תוכי ידעתי המשפחה שנבנית באהבה, היא אמיתית אפילו אם לא ביולוגית. ואילו מוריה? לא אראה אותה יותר לעולם.
ולבי רגוע.
