מאז שהייתה קטנה, נועה הייתה עדינה ורגישה. אמא תמיד אמרה לי:
הבת שלנו הרתה באופי של האבא יעקב, שהייתה ידידה לכל אדם, עזרה לכל אחד, אבל הוא הלך לפני זמן קצר. עכשיו נועה ממשיכה את דרכו, למרות שהיא רק ילדה, היא מצילה אפילו חרק קטן.
נועה גדלה, למדה, עבדה ועברה לגור בדירת הסב גרשון בתל אביב. היא נשארה חביבה, הוגנת, תמיד עוזרת לבני אדם ולחיות, אפילו כשחלק מהשכנים מבקרים אותה במבט מבולבל.
היא בטח לא מהעולם הזה, כולם אומרים
יום שבת גשום, כשחזרה מנקניקייה, ראתה מביטה קדימה זקנה מתקשתת עם שני שקיות ריקים כמעט. חשבתי לעצמי כמה ידיה רועדות, כמה גביה מתכופף, כמה שנים חבויות מאחורי קמטים.
רצתי לעזור, וגיליתי שהיא מריה אלינסקה משכונת ביתי.
שלום, אפשר לעזור? הצעתי, ולקחתי את השקיות ממנה.
הזקנה התחרתה תחילה, נבהלה, ואז חייכה בחשש.
תודה, יקירה, אבל אני צריכה למעלה לקומה הרביעית
אני יודעת, אני גרה בקומה השנייה השבתי בחיוך.
כשליחתי את השקיות לדירה, שמתי לב שהדירה מבולגנת מאוד לא נוקה זמן רב.
מריה אלינסקה, אם תרצי אוכל לעזור לך בניקיון, זה נראה לך כבד, אני יכולה לבוא עוד אחר הצהריים אחרי שאביא את הקניות הביתי הצעתי.
אל תדאגי, יקירה, אין צורך לבזבז עליי זמן
אין בעיה, אני רק לבד היום, וזה יום חופש.
מאותו רגע נועה הפכה למזכרת קבועה של מריה. בערבים משותפים שתינו תה, היא הייתה מנגנת בפסנתר ישן שרכשה לה בעלה כשבא לעולם הילד הראשון שלהם. נועה יודעת לנגן, למדה במוסיקה אך לא המשיכה, רק כי אמא רצתה.
בפעם הבאה שראתה בטלפון, נועה נצפה בטיבתה של תמר, שכנה מהקומה החמישית, שמדברת על מריה:
נועה, את דואגת למריה, יפה מאוד. אומרים שהבנים שלה גרים בגרמניה, עשירים, והנכדים במוסקבה, אבל הם כמעט ולא באים. כולם מדברים על המוות שלו, כאילו הוא חכה להם.
נועה הנהנה והכינה לעצמה תה. אחרי שהשאירו את החדר, היא המשיכה לדבר על המשפחה והחיים. מריה סיפרה על ילדותה בתקופת המלחמה, על בעלה שנפטר שנים לפני, על הבן שעלה לגרמניה והאישה שלו. היא הייתה מציקה שהביקורים נדירים, כאילו הבן שכח אותה.
יש לך נכדים, נועה? שאלתי.
נכדים קולה רעד בקושי, הם מחשיבים אותי כבבה ישנה, משוגעת. לפני שנה הגיע גיא, בן הבכור, חזר עם פירות. לפני שהלך הוא אמר: מאמא, נמאס לי, הגיע הזמן שתלכי למקום אחר. הוא קפץ והלך. כך הוא מת
החורף הגיע, מריה חלתה, ונועה ביקרה אותה כל ערב אחרי העבודה, הביאה אוכל, תרופות וקנייתים. יום אחד ביקשה:
אהובה, נעלי לי על הפסנתר, מאוד רוצה לשמוע.
נועה נגעה במקשים ברוך, המוזיקה זרחה, מריה סגרה את עיניה והאזינה, כנראה חזרה לזיכרונות נעימים. כך הפכה השגרה לטקס: נועה מנגנת, מריה מספרת סיפורים פשוטים.
במשך זמן, מצבה של מריה הידרדר, היא הזמינה רופא בית, קיבלה תרופות. באחת הפעמים, אחרי שניקתה את הרצפה, מריה פתחה באומרה:
נועה, ערכתי צוואה. הדירה אשאיר לנכדים, אבל הפסנתר אני רוצה שתקחי.
נועה נחשפה והרגישה רעד.
אינך צריכה שום דבר ממני, אני רק שכנה
מריה חיזקה שאינה צריכה עוד, והכל מתועד.
באביב מריה כבר לא קמה, היא קראה לרופא תכופות, אבל לא הובילה אותה לבית חולים. היא הלכה לישון לילה שלמה לבד. בלילה האחרון, לפני שחלפה, לחשה:
נועה, אל תשכחי את הפסנתר, הוא יהיה שלך, אל תתני לו ללכת.
הבוקר הבא נועה הלכה לעבוד בזמן שהייתה שוכבת במיטה, והייתה בטוחה שהפסנתר עדיין שם, אבל מריה כבר הלכה לעולם הבא. היא התקשרה לגיא, בן הנכדים, בטלפון של מריה.
בקבורה נועה בכתה כאילו איבדה אמא. לאחר המוות, הנכדים הגיעו לסדר את הרכוש, וקראו לנועה לבוא לראות. היא נכנסה לדירה וראתה רק פסנתר עומד במרכז, והדירה ריקה לחלוטין.
עד שמבצעים יכניסו את הפסנתר לדירה שלך ציווה גיא, גבר גבוה ויפה, מראה לעצמו משועשעת על נועה. תזכור למה שמחה מריה, היא רצתה שהפסנתר יהיה לך תודה שעזרת לה.
גיא ניסה לשמור על פרוטוקול, אבל הוא ובת שלו צחקו על נועה:
היא באמת לא מהעולם הזה, כמו סבתא שלנו
נועה חייכה לעצמה בהפתעה. הפסנתר נציב בדירתה, היא נגבה את האבק בעדינות, הדמעות נזלו אולי מצער על מריה או משמח על ההזדמנות לזכור אותה.
כמה ימים נועה לא ישבה על הפסנתר, אך בערב אחר הצהריים, אחרי ארוחת ערב, פתחה את המגן והחלה ללחוץ על המקשים. מתוך הפתיל מצאה חבילה קטנה עטופה בבד רך. פתחה אותה וגילתה תיבה קטנה עם תכשיטים ופנקס.
נועה היקרה, זה בשבילך. תודה על לשנה האחרונה של חיי, היה לי שמח בזכותך. אם תרצי למכור מכרי, אבל תשאירי לפחות טבעת זיכרון ממני.
התיבה עמדה בתוכה טבעות, עגילים, צמידים, שני קולרי ותמונה של מריה בתור הצעירה. נועה בכתה על העושר האדיר שנפל על פיה. אחרי שהסתדרת, בחרה בטבעת אחת, חיברה אותה לאצבעה ולחצה על המקשים, נרקמה מנגינה עדינה.
היא הסתכלה על התיבה הפתוחה, החליטה מה לעשות עם התכשיטים. בבוקר שבת, לקחה את התיבה, הכניסה לתיק ושבה למזדקף לבנק.
אלה תכשיטי משפחה שלכם? שאל המעריך בפליאה.
כן, יקרים מאוד ענתה נועה.
אני רואה שהמחיר גבוה.
הכסף שהתקבל נחת בטוחה בידה. נועה חזרה הביתה, ואז נסעה לשוליים של העיר למבנה ישן וגדול, בית דו-קומתי עם גינה רחבה, קירות של בטון מצופה בטיח משוחרר, אך מבנה חזק. היא הסתכלה סביב.
היא ישבה על הפסנתר ונגנה קלאסיקה. קרוב לוודאו, פנתה למתווך שרצה לקנות את הבית.
באמת תרצו לקנות את הבית? נדרשת שיפוץ נרחב
בדיוק את הבית הזה השיבה נועה.
במשך שמונה חודשים, הבית שופץ והפך למוסד למבוגרים בודדים. בחלל האורחים הגדול עמד הפסנתר, סביבו ספות וכורסאות נוחות. נכנסו הדיירים הראשונים: דוד יעקב, ואמא של שני בני זוגות חנה וליאן, שבויים באש. אחרי כן הגיעו עוד רבים.
תדיר נועה ישבה על הפסנתר ונגנה קלאסיקה, כי הדיירים ביקשו:
נועה, נגני משהו
היא ניגנה באהבה, חשה את נוכחות מריה בין תווי המוזיקה, ושמעה כמעט לחש של שבח: כל הכבוד, יקירה.
נועה הפכה למנהלת הבית החם, שהדיירים מכנים הבית שלנו. עיתונאים הגיעו וסיפרו על הפלא.
מכרת את התכשיטים ופתחת בית למבוגרים, החלטה שלא כולם היו נכונים לעשות. לא מצטערת?
בכלל לא חייכה נועה. לראות כאן אנשים מבוגרים שמחים זה משמח מאוד. גלעד אורג גרביים, דוד יעקב משחק שחמט עם חברו אליעזר. אני בטוחה שמריה מרוצה מה שהייתה לי עם תכשיטייה. קיבלתי יותר קיבלתי אהבה וחסד.
לאחר שנתיים, נועה נישאה לסטפן, שמסייע לה בשמירה על הבית בחום ובנדיבות. יחד הם מנהלים את המוסד, והעתיד נפתח בפניהם בהכרת תודה.
