איך קוראים לך, יפה שלי? הזר התכופף לצד הילדה. תמר! ענתה הילדה. ומה שמך? אני דניאל, אני ואמא שלך נגור יחד. עכשיו אנחנו את, אני ואמא שלך משפחה אחת!
לא עבר זמן רב עד שאמא ותמר עברו לדירה עם דניאל. לדניאל הייתה דירה מרווחת בתל אביב עם שלושה חדרים, ותמר קיבלה חדר משלה. דניאל היה אדיב, קנה לתמר מתוקים ומשחקים כל הזמן, בעוד שאבא שלה התקשר אליה רק כשהיה רוצה לריב עם אמא.
יום אחד, אמא סיפרה לתמר שאביה נשוי מחדש ועבר לגור במקום אחר. תמר הרגישה פגועה, כי אהבה את אביה. אמא הייתה יכולה לצעוק עליה ולהעניש אותה, אבל אבא שלה אף פעם לא עשה זאת. תמר זכרה היטב שכאשר הוריה התגרשו, אמא שלה צעקה על אבא שלה, אפילו ניסתה להכות אותו. המשפט שנחרט בתודעתה היה כנראה האחרון שאמא אמרה לאבא:
אל תחשוב שהיית הראשון שבגד בי, הקרניים שלך כבר ישנות!
אמא אספה את הדברים שלה ויחד הלכו לגור אצל הסבתא. תמר בכלל לא הבינה מאיפה לאבא שלה קרניים, הרי הוא קרח ואין לו שערות. ההורים נפרדו לתמיד.
החיים עם דניאל זרמו עד שיום אחד תמר התחילה ללמוד בכיתה א’. תמר לא ממש אהבה את בית הספר והייתה שובבה בהפסקות, לכן ההורים נקראו לא פעם לשיחות עם המחנכת, לפעמים דניאל היה מגיע במקומה של אמא. דניאל היה רציני מאוד לגבי הלימודים שלה, ולעיתים היה עושה איתה את השיעורים.
אתה בכלל לא משפחה שלי, אז אל תתן לי פקודות! לפעמים אמרה משפט שאהבה מאוד לשמוע מהסבתא. בעצם, אני זה שמטפל בך, מאכיל אותך ומלביש אותך. ענה דניאל.
כשמלאו לתמר עשר, אבא שלה חזר לתל אביב. עד אז כבר הבינה היטב מה פירוש הביטוי “לגדל קרניים”. “כנראה שגם אשתו השנייה עשתה לו את אותו הדבר לכן עזב אותה”. הסבירה אמא שלה בזמנו. אביה חזר, וביקש להתראות עם בתו. אמא הסכימה. תמר ואבא מאוד שמחו להיפגש.
מה שלומך? שאל אביה. לא משהו ענתה תמר. דניאל כל הזמן מעיר לי. הוא לא משפחה שלך, איזו זכות יש לו לצעוק עליך? אמר אבא בכעס. גם סבתא אומרת את זה, והוא לא מתייחס. תמר הגזימה, כי דניאל מעולם לא הרים את קולו עליה. היא רצתה שאבא ידאג לה. טוב, אדאג לזה. אמר אבא. בטיול בפארק גני יהושע, גילו שבקרוסלות הרבות, ילדים יכולים לעלות לבדן על שמונה בלבד, והשאר רק בליווי מבוגר, אבל אבא סירב לעלות איתה בקרוסלה. לאחר מכן סיפרה לו שתכף יום הולדתה והיא חולמת על סמארטפון חדש. כשאמא הגיעה לקחת אותה, הסבירה שדניאל לא צועק עליה, אבל אבא לא רצה להקשיב.
אבא שלי ממש קמצן! אמרה תמר לדניאל. אפילו לא קנה לי כלום בפארק, רק גלידה. טיילנו, וזהו. דניאל, אתה יותר טוב ממנו. בוא נקנה לך תיק חדש ונבלה יחד בסוף השבוע במרכז הילדים.
אבל הבילוי המתוכנן התבטל כי דניאל היה צריך לטפל במשבר בעבודה. גם הרמיזות על סמארטפון חדש לא עזרו.
אבא, דניאל שיקר לי! אמרה תמר בבכי לאביה בטלפון. הוא אמר שנלך למרכז ילדים בשבת, ואז אמר שאני לא מספיק טובה בשביל טיול או סמארטפון חדש.
השקר הזה עבד כמו קסם: אבא שלה קנה לה סמארטפון חדש. אמנם לא הדגם שחלמה עליו, כי במצבו הכלכלי היה יכול להרשות לעצמו רק דגם בסיסי.
לא יכולת לחכות ליום הולדתך? שאל דניאל. אני חולמת על כלב! ענתה תמר. לא, זה ידרוש ממך לטייל איתו בכל בוקר, ובטח לא תרצי, כמו תמיד. השיב דניאל.
אחרי הדברים הללו, תמר הרגישה מתוסכלת, התקשרה שוב לאביה ובכתה: אבא, תוציא אותי מפה! דניאל קובע לי חוקים ומטיף לי כל הזמן. צעקה תמר.
המשפחה התחילה לריב ולפתור דברים ביניהם. בינתיים שלחו את תמר לבית הסבתא, ולאחר מכן אמא הגיעה עם החפצים שלה והודיעה שהיא נפרדת מדניאל. אביה חזר לאשתו לשעבר, שהתברר כי היא בהריון. עכשיו תמר לא תקבל סמארטפון חדש או כלב, וגם סבתא לא מרשה לה אפילו לגדל חתול.
הלב של תמר היה כבד, אך עם הזמן היא הבינה: משפחה אינה נמדדת במתנות או חיות מחמד, אלא באנשים שאתה אוהב ושנהנים להיות איתך, גם כשהחיים משתנים. האושר תלוי בדרך בה אתה בונה אותו בלבך ולא בכמות המתנות שאתה מקבל.
