הכאב האדיר פיצוץ חד וחריף חושך חושך
לאטלאט החושך החלים, ושמעו קול רדוף:
יעקב יוסף, כאן הצלה, מתפרץ משהו במפעל.
הקול הרגיש כאילו יד לוחצת על הצוואר. הוא ניסה לפתוח את העיניים במאמץ. לפניו נעץ תליון מלבני עם סימני המזלות חקוקים שור וגדי. סביבו עמדו נשים בחולצות לבנות.
לכנסת החירום! קרא קול ממש לפניו.
ההורים חזרו מהעבודה. האמא נזרקה למטבח, נסתה לחדר שבו הבן עושה שיעורים. יעקב, אחרי שנסע לחדר, שמביט במצב פניו של הבן, מרגיש שהיום שלו קודר.
מה קורה, יעקב? שאל האב, מטפח אותו במרובע.
כלום, גרגר הילד, בכיתה ד’.
אז דבר!
מחר הוא יום האישה הבינלאומי. המורה עצרה אותנו אחרי השיעור והודיעה שעלינו להכין מתנות לבנות.
ויש בעיה? חייך האב.
למורה אין הבדל בין בנים לבנות, והיא חילקה לנו מי נותן למי, נשם יעקב כבד. קיבלתי את היעל פרץ, הבחורה שלא מושכת עיניים.
כל הבנות רוצות מתנה ביום האישה, גם אם הן לא יפות ניסח האב ברצינות. איך חילקה? לפי אלף בית? לפי מזלות?
לפי התאמה, השיב יעקב. היעל היא בת גדי, והכי מתאים לשור, והולך, אני שור.
זה טוב אם אתם מתאימים! אולי תתאהב בה.
אני? ביעל פרץ?
האב צחק בקול רם. האמא נכנסה לחדר:
מה קורה כאן?
ליעל, לכי למטבח, החליט האב ברצינות. אנחנו מדברים ברצינות.
לאחר שהאמא יצאה, יעקב שאל בקול עצוב:
אבא, מה עכשיו?
תכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אכין למחרתך מתנה.
איך תוכל? את עובדת במפעל.
כן, עובדת במפעל לציפוי מתכות, אנחנו מייצרים כל סוגי הציפויים.
לא מבין
תראה מחר.
***
מחר הביא האב תליון על שרשרת שנראה זהב. בצד אחד חקוקים שני מזלות שור וגדי, ובצד השני כתוב בקווים קטנים אך אלגנטיים:
«ליעל שלי ביום האישה! יעקב».
התליון נותר מרהיב, וכשאמא ארזה אותו בתיק פלסטיק, נצנץ עוד יותר.
***
ביום ה8 במרץ המורה לא ערכה שיעור. ראשית הילדים חיברו למורה מתנה, היא הודתה באורך רוח. אז היא קראה לבנים להביא מתנות לבנות.
הכל נרקם במהירות; יעקב נגש ליעל פרץ ואמר, בדיוק כמו שאמא אמרה:
יעל, מזל טוב ליום האישה! אולי גורל יחבר שור לגדי.
הוא חזר למקומו, ולא ידע שהוא רוצח את הלב של הבחורה שלדעתו הייתה לא יפה. כמה חודשים אחרי זה עברו ההורים של יעל לשכונה אחרת, והיא עברה לבית ספר אחר בכיתה ה’.
***
הקולן של יעקב נפתח. הוא מצא את עצמו במיטה בבית חולים, תקרת חדר חולה לבן. הוא ניסה להזיז ידיים ורגליים, רק היד השמאלית נעה.
איפה אני? קרא בקול חורק.
נשמע צליל של פקיד, והוא ניגש למיטה שלו.
קמת? בחדר ניתוח חירום.
האם ידיי ורגליי שלמות? שאל יעקב בקול חלש.
נראה שכל חלק בגוף שלך שלם, רק חוט שצורף אותך למיטה מלקק מסביב.
המרפאה ניגשה לשאל:
איך אתה מרגיש?
מה קורה לי! גמל יעקב.
החיים שלך לא בסכנה. הידיים והרגליים יעבדו, רק קמט קטן ישאר. המורה על הטלפון: אמא שלך ביקשה להתקשר כשאתה יתעורר.
יקרתי, נשמעה קולה של האמא מרחוק, בעיניים מבעבעות דמעות.
הכל בסדר, השיב יעקב במאמץ, אומרים שהקמטות קטנות בלבד, והם ישתפרו בקרוב.
הוא הסתכל על המיטה שלידו, שם ניגש לו עמית לשם העבודה, מציג את עצמו:
היי, יעקב! איך אתה?
ידיי ורגליי שלמות! השיב יעקב בחיוך, רק יד שמאל יכולה לקבוע שלום.
מה קרה?
יצאנו מהמפעל כשפיצוץ קרה, רצינו להוציא פצועים, אני הייתי האחרון, והפצצה התפוצצה ליד הדלת
זה קורה לך, הוסיף המומחים.
החבר, חולה נוסף, נגע בכתפו:
היי, יעקב! אתה תענה על מדליות?
אולי, אם אפתח את הקופה! חייך יעקב.
באותו רגע נכנס רופא, בגיל ארבעים:
איך אתה מרגיש, גיבור?
טוב,
אם אתה מדבר, אתה תשרוד. בוא נבדוק אותך!
אתה מתכוון לשאול את יעל? שאל יעקב. היא תבוא מחר.
***
שניים ימים חלפו, ויאקוב ניסה לקום, אך הכאבים ברגליים נמשכו, והיד הימנית עדיין משוררת. בוקר אחד הרגיש קרע בפנים, פצע חדים על הפנים, אך הצליח לשים את היד הימנית קדימה לפני הפיצוץ. הוא הסתכל במראה, פניו עדיין נפוחות.
היום הגיע הרופא שמטפל בו במשך שלוש שעות בכירורגיה חירומית. היא הייתה צעירה, מתוחכמת, עם משקפיים לבנות, גולשת בחולצה לבנה, והיוותה חורשת של חן. יעקב, בגיל 27, כבר נשוי, אך נפרד לפני חצי שנה בשל חוסר התאמה.
שלום, אמרה הרופאה, ניגשת למיטה.
שלום, האם את הצלת אותי?
משהו לא תקין?
הכל טוב! תודה ענקית!
בואי, נבדוק אותך!
היא הסתכלה לתליון על צווארו של יעקב, חקוק עם שני מזלות.
יעל ארופה! קרא יעקב.
היא הביטה בפנים הנפוחות שלו, לא הכירה אותו.
סליחה, אמרה, ועמדה.
אני שור, הוא הראה את התליון.
יעקב גונצוב? קולה רעד. אתה זוכר אותי?
יעל, למה אתה בוכה? הוא נגע ברכה שלה.
לא חשבתי שנפגשנו ככה, היא נגבה את המגבת.
מיום זה יעל לא חזרה לחדרו של יעקב. הוא הבין שהשגרה של שניהם זה יום, לילה ושני סופי שבוע בחופש. הוא לא רצה להיראות חסר עוזר לפני יעל. הוא הלך בחדר בעזרת קיר, כמה פעמים, ויצא למסדרון.
הערב, אחרי משמרת של רופאים, נכנסה משמרת אחרת, והאווירה השתנתה. פתאום נשמעו צעקות וקולות ריצה במסדרון הגיעו פצועים חדשים. אחרי עשר שעות, האחות כיבתה את האור בחדר, אבל יעקב לא יכול היה לישון. חצות הגיע, ובמסדרון נשמעו צעדים, ולאחר הרעש השקט נשמע בכאב של מי שמבקש נחמה.
הוא יצא בזהירות, ונפגש עם חברה לשעבר מבית הספר, בוכ
ת על המיטה.
יעל! קרא יעקב, מניח יד על כתף שלה.
היא השיבה בחשק:
ניתוחתי אישה, נפלה תחת מכונית היא במצב קריטי, יש לה שני ילדים ובעלה במרפאה איתה.
תתאוששי, יעל!
שלוש שנים הריני מנתחת, ולא מצליחה להתרגל למוות של אנשים.
גם לי נשבר הקשר עם האישה, בגלל החוסר של כסף ועבודה.
אנחנו יחד באותו גיל, 27, והחיים עוד לפנינו.
הוא ניסה להרגיע, והם שיתפו חוויות של כאב ותקווה.
אחרי כמה שבועות, פצעים בגופו של יעקב ריפו. הוא ויעל נפגשו כאשר היא הייתה במשמרת, והקשר ביניהם היה חזק יותר. אך במחלקת חירום לא היה זמן לשיחה אישית.
בבוקר של סבב ביקור שגרתי, הרופא המוביל הודיע:
היום משחררים אותך, תצא למרפאה ותהיה שם החלטה אם אתה צריך להישאר יותר זמן.
אפשר לאסוף דברים!
קח את הזמן, אל תמהר.
הוא התקרב למראה אחרי גילוח, והבחין שהקמטות הקטנים רק מוסיפים למראה הגברי.
הוא יצא למסדרון, פגש במטופלת:
היא חזרה!
האחות נתנה לו פטור ליציאה:
להתראות, יעקב! אל תחזור!
ליעל היה דירה משלה, אך הוא חזר לבקר הורים. אמא חיבקה אותו באושר:
יעקב! אני שמחה שאתה בבריאות.
היא הכינה לו ארוחת צהריים, הוא חייך על השינוי.
עד שתתחתן ותקבל בית, החדר שלך עדיין ריק, נזכור להשטיח אותו.
במשך היום, הוא הלך למספרת השיער, חזר לדירתו, אמא סידרה לו בגדים. בערב בא אביו עם העבודה, כולם ישבו יחד ושוחחו עד הלילה.
השקיעה על הבית הילדותי גרמה לו לחשוב: «מחר צריך לבקר מרפאה, אחרי זה לעבודה, ובערב» הוא נרדם עם המחשבה על היום הבא.
בבוקר, אחרי ביקור במרפאה, הוא עבר במשרדים ובחדר עבודה, ובערב התחיל להתארגן לחזור הביתה.
אבא שאל:
לאן אתה?
זוכר, כשהייתי בכיתה ד’, עשית לי תליון ליעל?
כן, ליעל הפרץ.
אמרת שאולי אהיה מאוהב ב неё.
נכון!
היום היא מנתחת שחזרה עליי לנתח. היא עדיין לובשת את התליון.
זה מדהים!
הקשר בין יעקב ליעל, אחרי עשריםשבע שנה, הפך למשהו עמוק.
הסיפור מלמד: במתנות ובמקרים של מזלות, האמת אינה בתפאורה אלא באהבה ובדאגה שהאדם מראה לאחר. הפתרון הוא להקשיב, להיות נוכח ולתת מהלב, ולא להסתמך רק על חפצים נוצצים.
