היום, אחרי כמה שבועות של שגרה, הרגשתי צורך לכתוב לעצמי כמה מחשבות. אני רינה, אמא בחופשת לידה של בן שני וחצי, אבי. כמעט כל בוקר אנחנו יוצאים לטיול ברחוב הראשי של העיר רמת יער, ובעקבות דרכנו עוברים דרך הכיכר שבה נמצאת חצר המשחקים של הילדים. משמאל לידנו יש כמה חנויות קונביני: מכולת, בית מרקחת ולקסיקון של מזון טבעי. כרגיל, לפני שאני נכנסת למגרש, קונה לי “סופגניה עם קצף” לאבי, שהוא מתלהב לאכול אותה בעיניים גדולות ושמחה של תינוק. אנחנו מתיישבים על ספסל, ואני מתבוננת בו איך הוא מתפוצץ בשמחה, ואני מקבלת רגע מנוחה.
בזמן שאני יושבת, אני אוהבת להסתכל על העוברים והולכים בבורק. מבחינה לבושה, הלבוש, האופן שבו אנשים הולכים אני מנסה לשער מי הם, מה הם עושים, למה הם חוצים את הדרך, מה החלום שלהם. זה כמו משחק חידות קטן שמזין את הראש.
במרחק, הופיעה זוג מוכרת גבר זקן, לבוש במעיל חורף, שנראה לי בן שבעים וחמש, ולצידו אשתו, שנראית לי בגיל שבין שמונים לשבעים. אני מתקשה לקבוע את גילה המדויק, ולא מסיבה של חוסר ידע, אלא בגלל שהיא נראית תמיד במריחה של שמן לחן האיפור שלה שלם, עם קונסילר, פודרה, ריסים מלאים ועין מתוח. השיער שלה צבוע בבלונד רך, והסגנון של תסרוקת “קונכייה” מעודכן, כאילו היא עדיין בתודעה של מודרנה. לעתים קרובות אני רואה את הציפורניים שלה בצבעים שונים משולש לבן, ועד אדום אש והיא יוצאת למספרי קוסמטיקה באולפן שליט.
הזוג מתיישב על הספסל שמול החנויות, מקום שבו אנחנו גם מתמקמים לעיתים קרובות. האישה קוראת לעצמה אורית, והגבר יובל.
כמה פעמים אני צריכה להזהיר אותך, אורית! אומר יובל בקול רך, אך נוקב. אסור לזרוק ערמת קשקשים ברגליים של אנשים. תחשבי מה אם תיפגעי בעצמך.
יקר שלי, איך את יכולה לדבר כך? רק בחורף אני מרגישה שאני חיה! משיבה אורית בחיוך, מצחיקה אותי.
טוב, אביא לך כדור גומי לשחק בבית, אז לא תפריעי למעברים משלים יובל.
אבל בבית אין איזה קסם, זה לא אותו הריגוש מתנגנת אורית בחיוך מלא קפיצה.
הדיאלוגים שלהם מרגישים לי כמו תזמורת של מצבים הם מתוויגים זה בזה במילים חמות, אף על פי שלפעמים יש טיפות של תחרות. אורית מתארת לי את היום, מדברת בחיוך, יובל מקשיב ומחייך, תומך בה במילה או בנחישה.
הדבר שמרשים אותי הוא הרגישות שבקשרם האהבה והאמון בוערים בכל מחווה. כשהיא לוחצת לבו של יובל ביד, כשמקפצת שיערה, כשמרימה את מצחייה במבט מלא חום, אני רואה את האין-קץ של האכפתיות. גם יובל, כשמדבר בחומרה קלילה: «תשימי לב, אורית, שלא ניפול על האבן, אחרת נזדקק לאיבוד רגל או יד». הם מתנשקים על הספסל, חוברים כמו זוג צעיר בתורם, והקול של לבבותיהם מתמזג עם רעש הרחוב.
היום ראיתי אותם שוב, יושבים על הספסל. אורית שאלה לי:
האם יש מבצע על שמן שפתיים בצבע פסטל? תצטרפי אלי לחנות?
לך לבד, אשאר כאן, אומר יובל בחיוך, תני לשאר הקונים קצת מקום.
אבי, אחרי שסיים את הסופגניה, נגשת אלינו. יובל שלף חטיף שוקולדי קטן מהתיק, נתן לי לאבי וקרא:
מה שמך?
שמי אורי, חייך לי, הוא עדיין לומד לדבר.
אחרי שהשיבנו, שאלתי אותו, יובל, איך אתם מצליחים לשמור על כך? הוא השתהה, מביט ברגליו, הרוח נישקה את העלים סביבנו, ועלים נזחלו ברוח כאילו רצו להישאר באוויר. יובל החל לספר:
הכרנו את אורית לפני כ-55 שנה, באותו סתיו. היא הלכה בפארק, אספה עלים צבעוניים, חייכה לכל עלה בנפרד, לבושה במעיל ישן ובכובע לבן, נעליים משובצות. היא חיבקה חבילה של עלים צהובים, כתום ואדום, ובכיסה החבוי היה חמש שקלים. בבית שלנו רק לחם עם חרדל, והיא חייכה כאילו היא מלאת אור. אורית מדברת עם פרחים, נוגעת בכותרות של ציפורן קלה, חיה באוויר של הסתיו. היא לימדה אותי לשמח את החיים, לשמוח ביום ובכל מזג אוויר שלג, גשם, שמש. היא נראית עדינה, אבל באותה רכות יש לה אש, כוח, החלטיות וידיעה של ערך עצמי. הרבה אנשים חיבו אליה, אבל היא בחרה בי. הפנים האמיתיות שלה, ללא מסכה, הן רק לחלקם נדירות.
אתם לעולם לא מתווכחים? שאלתי בסקרנות.
לפעמים, כן, נוצרו אי-הבנות, אבל צריך לתקן בזמן, לא לתת להן להימשך. שלא יחמירו כל כך, שהקושי יגדל. כשמתקיימת חוסר תקשורת, זה כמו עלה שנעף ברוח, הוא לא חוזר. עדיף לסלוח ולהמשיך.
אורי סיים את השוקולד והאזין לשיחתנו. יובל המשיך, מבטו מתמלא ברגש:
היא מדביקה, אינני יכול לחיות בלעדיה. אני מתלבט אם היא תצא מביתי, תסיים את כל המחשבות. כשפונה, היא מחפשת שמלה, סוודר ונעליים. אבל אני נעמד, מי יעזור לה להתלבש? מי ייתן לה תה, תן לה לבלוע תרופה? אנחנו שורשיים זה בזה, והדבר הכי מפחיד הוא להיות לבד ללא היא. הפעם חולה בריאותי, היא רצה אל בתי מרקחת בלילה, למאה הקור, הביאה לי תחבושות, חיבקה לי עם מגבת חמה, והזינה אותי בכף.
באותו רגע, אורית חזרה מבית הקוסמטיקה, נרגשת:
אין לי את צבע השפתיים הפסטלי, הפעם הוא ורוד, הפעם הוא אדום, הפעם הוא סגול היא צחקה.
מה אתה מחזיק? קנית קמח? תני לי את התיק, תכניסי כפפות, החממי את האצבעות, תגיד לי אם אתה מרגיש חם קרא יובל, נמרץ, והזמין אותה לחזור הביתה.
אנחנו נפרדנו, אבי נענע את ידיו למעבר, והזוג הלך ברחוב יד ביד, כאילו הם חלק אחד של עולם של רוך, סבלנות ואהבה. הרגשתי כמה קשה לאהוב באמת, והחשתי שהאמנות של האהבה היא משהו שחייבים לגעת בו בלב שלם.
היום היה עוד דוגמה לכך שהחיים קצרים, והאהבה היא מה שמזין אותם.
