תפסיקי כבר, אביטל! דרשתי, אי אפשר לשבת באותו דירה כשאת כזאת! את בעצמך גרמת לעצמך את כל הבעיות. מי מונע ממך לצאת לחוץ? האם אני באמת סוגר את הדלת עליך? לך לטייל, מי מייצר לך בעיה?
***
אביטל ישבה ליד החלון הגדול של הסלון, מביטה בעצב בפארק של סתיו. מבחוץ החיים נראו כמו תיאור מושלם: בעל אוהב, חופשה של הילד הראשון, בית מרווח שנקנה במשכנתא. היא בת עשרים וחמש, ונראתה מבחוץ כאישה צעירה מצליחה, אבל בפנים קיבלה ייסורים כבדים.
הדכדוכה נגרמה אחרי שנפלה ההזדמנות היחידה שלה למימוש מקצועי. לפני שלוש שנים, אחרי שהחליטה לעבור לתל אביב, היא התחילה לעבוד במשרד קטן, אבל אחרי שני חודשים התוכנית השתבשה וההבטחה לשכר גבוה הפכה לכישלון מוחלט. מאז ידיה נשרו. ראיונות עבודה שארגנו מכרים לא הניבו תוצאה, והפחד מאנשים הפך להיות צעד קבוע במסעה.
הפרדוקס היה: למרות שלחמה בתואר פסיכולוג, היא הפכה למקרה הכי חסר תקווה לעצמה. הלימודים, שאמורים היו להיות מפתח להבנת העולם, הפכו רק לתזכורת מרירה על כמה היא רחוקה מהיכולת המקצועית שהייתה לה פעם.
הבדידות בבית הגדול הלחיצה עליה במיוחד. אני, בן יותר ממנה בכמה שנים, עובד שעות ארוכות. כשאביטל ניגשה אלי לשתף את מצוקתה, השבתי בקוצר רוח.
חפרי, אביטל! למה את גורמת לי למצב רוח שלילי אמרתי בקור.
היא ניסתה לא להטריד אותי, במיוחד כשאני מספק לנו את כל הצרכים. לא היה לחץ כספי אמיתי, אבל מדי פעם נשמעו האשמות קטנות.
את לא מעריכה מה שאני עושה אולי היינו אומרים, למרות שהיא מוציאה על עצמה סכום מינימלי.
משפחתו של אביטל הייתה בעייתית גם היא. חמותי, ריבקה, לא חיברה אליה מהרגע הראשון. אביטל, שאינה חברתית, נמנעה מהשיחות והשטויות, דבר שלכאורה רק גרם לחמות להרגיש מתוסכלת.
היא חושבת שאנחנו רמאים וגנבים חשבתי על הפעם הראשונה שבה היא נזכרה ברעש של ההכנות לחתונה.
הריבה על חוזה נישואין, דרשה הוכחת רצינות הכוונות שלנו. המשפחה הביאה חמשה עשרות אלף שקלים סכום גדול עבור משפחה הכפר, אבל זה לא שינה את היחס. ביקורת מתמדת ותשומת לב מזויפת פגעה בה עד קצה.
הקשר עם אביה של אביטל נמשך משנים קשות. הוא היה צורך לבקש עזרה גם לאוכל, והכתם נשאר עמוק. לאחרונה הוא קבע קצה, והכריז: «את לא בת שלי, והחיים שלי לא מיועדים לתמוך בך. בקשי מהבעל, אתה נשואה, אני לא חייב לתמוך בך».
היא ביישה לבקש ממני, והקשר נקטע. תחושת האשמה נמשכה.
ההריון נתן כמה רגעים של הקלה: הריבה נרגעה למספר שבועות, אבל אני הפכתי לבוא הביתה בערך באור החשוך, כמעט כל לילה.
צריך לי יותר זמן בחוץ אמרה לעצמה, אבל הפחד מאנשים משתק אותה.
יציאה מהבית לבד הייתה כמו משימה בלתי אפשרית אני לא יכלתי ללוות אותה, תמיד היה לי משהו אחר לעשות.
החמרה נוספת נבעה מאחותי הקטנה, מרים, שהייתה סטודנטית באוניברסיטה בתל אביב. אחרי שעזרתי לה להתקבל, היא פתאום החלה לנהוג בחוסר נימוס, קראה לי «חסרת תועלת» או התעלמה ממני לחלוטין.
היא מדברת אליי כמו לכלב התלוננה אימה של אביטל, מה עשיתי לה לא?
באחת הערבים, אחרי שחזרתי הביתה, הגעתי למצב שבו אביטל החליטה לשבת מולי במרכז הסלון.
אני חייבת לדבר על מה שקורה בינינו פנתה בקול שקט.
הצמקתי את הטלפון.
על מה, אביטל? היום היה ארוך. אם את רוצה להתלונן שוב, עדיף שלא תתחילי! אני עייף!
יובל, אני לא יכולה להמשיך כך. אני מרגישה חסרת ערך.
התפעמתי:
את מדברת שטויות. יש לך את הבית, אותי, והילד שבקרוב ייוולד. מה לא בסדר?
מבחוץ כן, אבל בפנים אני לא מרגישה שייכת לכל זה. אני פוחדת לצאת, פוחדת מאנשים, לא יכולה לעבוד. זה לא חוסר רצון, יש לי בעיות.
את פסיכולוגית, חייכתי בפומבית, והחיוך שרף אותה כמו ספרן בלי ספרים. את נכנסת למצב הזה בעצמך. תתמסרי ותהיי כמו כולם.
את לא מבינה, זה לא רק פחד, זה הרחקה. אחרי שהכשלתי בעבודה, איבדתי מרחב. האמא שלך היחס שלה בלתי נסבל.
אל תדברי על האמא. היא נוקבת, אני יודע. היא לא צעירה, והיא דואגת לי.
חייכה בעצב:
דואגת שאנחנו נבריח אותה? שהיא לא מאמינה בקשר שלנו? היא עדיין לא בטוחה שנישואינו אמיתיים, מרגישה אותי ככוחנית.
אביטל, את מחריזה. רק תמצאי פעילות. תצאי עם חברה, תלכי לפארק. סדרי את הבית! אני חוזר מהעבודה, והבית עומד במבול של בלאגן!
אין לי חברות כאן. ואני פוחדת לצאת לבד! ואתה לא עזרת לי כשאמרת שהקשר בינינו שלילי. חשבת שזה ייתן לי כוח? יובל, אני צריכה תמיכה
נמאס לי מהצרות שלך! את יושבת בבית, אני עובד, את רק מתלוננת
לא מבקשת שנדאג לי! יובל, אני צריכה את התמיכה שלך תשומת לב, חמלה, לפחות קצת סולידריות. אני מרגישה כמו תחת השולחן, ואתה רק מוסיף לזה.
די! נקרעתי, את מתנהגת כמו מישהי בלתי מכירה.
דמעות חלו על גרוני, אך היא עצרה.
איני מרגישה אשווה לאשתך, מרגישה כמו משרת שמזיקה לתדמית של השקט. האחות שלך מדברת אליי בחוסר נימוס, האמא מרקחת קונספירציות, ואת אומרת שהקשר בינינו שלילי.
אולי את בעצמך גורמת לזה?
הדיון נגמר ללא פתרון. הוא קם והלך לחדר השינה, בלי עוד מילה. אביטל נשארה בסלון, מבינה שכאשר מנסה לפרוק את הלב, רק מחזקת את הקיר ביניהם. הקשר עם אביה, ההשפלה מהחמות, הכישלון הקריירה כולם התאחדו לכדור ענק שמזיז אותה בנשימה.
***
במחרת היא קיבלה החלטה. לא יכלה לשנות את החמות או את האבא, אבל יכלה לשנות את הגישה שלה. יכלה להסתתר, לסגור את הקונכייה, ולנתק מכל קשר. אבל היא לא הייתה יכולה לעשות זאת בקרוב תהייה אם, ולמען הילד היא הייתה חייבת לתקן את המצב.
היא פקחה את המחשב נייד והפעם הפעם פתחה חשבון ברשת חברתית. שם נמצאו חברים מהחיים הקודמים, שיכלו לעזור.
שלום קתיה, אני זקוקה לעזרה. אני מאבדת את דרכי כתבה לאחת מחברות הלימודים לשעבר, שהייתה מוסדית פרטית.
קיבלה תשובה מיידית והצעה לשיחה. כשחלו לדבר, הרגישה שמישהו מקשיב בלי לשפוט או לבקש «תודה».
אביטל, אינך יכולה לעזור לעצמך אם את נשארת בבדידות. ההריון הוא לחץ, והבעל שלך הוא לא פסיכולוג, הוא פשוט לא יודע כיצד לתמוך.
איך אוכל לצאת מהפחד? אני לא יכולה לעבוד, אפילו ללכת לחנות הלכתי לעולם והמחשבות מרעידות אותי…
נתחיל בצעד קטן. תספרי לי כל יום מה שאתה מרגישה, בלי קישוט. אני לא אבוא לך לבד.
היא התחילה לעבוד עם קתיה אונליין, לדון בטראומות מהילדות עם האבא ובמצב הנוכחי. הפחד לא נעלם מיד, אבל היא חיפשה לכבות אותו. שיחה עם בעלה על העתיד נוהלה, הפעם בלי האשמות.
אני מתחילה לעבוד מרחוק. זו תהיה הטיפול שלי והמקצוע שלי. לא אבקש כסף, ארוויח לעצמי.
יובל שאל:
איזו עבודה זאת?
מרכז משבר מחפש מתאם. אשוחח עם נשים שנפגשו בקשיים. תוך כדי שמיעתן, אני גם מסייעת לעצמי.
יובל השכיח בכתפיו:
ובכן, את פסיכולוגית. נסי. זה כבר לא יהיה גרוע יותר.
היא, תחת הדרכה של קתיה, החלה לשנות את חייה. הקצב איטי, אך היא הרגישה שהיא מתקדמת. העבודה ניתנה לה תחושה של משמעות הייתה נדרשת באמת. בעתיד, היא מקווה לחזור לעצמה, ולהבטיח שהמצב לא ישפיע על הילד. החשוב הוא לצאת מהדיכאון, והיא כבר לא הייתה משועשמת לשאול אם זה דיכאון.
