יומן אישי, יום רביעי
הערב הכרתי בחור במסיבת יום הולדת של חברה טובה שלי, אילת. התברר שהוא חבר של בן הזוג שלה. איכשהו התחברנו, והוא הציע שניפגש בעיר.
כשהגענו להיפגש, הוא אמר שצריך לעצור בסופר ולקנות כמה מצרכים, ואז נלך יחד לדירה של חבר שלו. בחוץ היה קריר, והוא בכלל לא הציע משהו יותר נעים, כמו לשבת בבית קפה או ללכת לסרט, אז הסכמתי.
הוא הציע שנקנה פיצה ועוד כמה דברים קטנים. נכנסנו לסופר, לקח עגלה, והתחלנו להסתובב בין המדפים. ואז הוא מתחיל להעמיס לתוך העגלה בקבוק קוניאק יקר, חבילה של נקניקים מובחרים, גבינה, ואפילו אננס.
הייתי מופתעת קצת. מצידי שמתי כמה קלמנטינות וחבילה של עוגיות – לא היה לי הרבה כסף בארנק. הרי באתי לדייט, לא לסיבוב קניות.
חשבתי אולי הוא פשוט בחור כזה שנותן מהלב, ובגלל זה הוא קונה כל כך הרבה.
הגענו לקופה. לפניי היו חמישה אנשים בתור. ופתאום הבחור מתרחק מהעגלה ואומר: “אני כבר חוזר, שנייה.” לא ממש הבנתי מה קורה. כשהגיע תורי, לקחתי את הקלמנטינות והעוגיות ששמתי בעגלה, וויתרתי על כל השאר.
כשיצאתי מהסופר, ראיתי אותו מחכה בכניסה. הוא לקח ממני את השקית, הרגיש לפי המשקל שמשהו לא בסדר, הציץ פנימה, ושאל במבוכה: “איפה כל השאר?”
הצבעתי לכיוון החנות ואמרתי שוויתרתי. הוא צעק אחריי שאני קמצנית, שאפשר היה לשלם על הכל, שהוא סתם ביזבז עליי זמן…
בדרך הביתה הרגשתי תסכול ובלבול. אולי בתל אביב דברים עובדים אחרת, אבל משהו כאן לא הרגיש לי נכון.
