אני לא יודעת, מה לעשות. הבן שלי תמיד בצד של האישה אפילו כשהיא בטעות
כבר לא מבינה לאן אלך בחול של דמעות בקול, מספרת ליּלונה אלישע בת שישים. הבן שלי, מיכאל, תמיד, תמיד, מגן על אשתי שלו. לא משנה מה קורה, מה שאני אומרת. הוא רק מנענע יד ואומר: אמא, אל תדאגי, אורית תסדר את זה בעצמה. היא לא טיפשה. יש לו תמיד תירוץ לכל מה שהיא עושה, אפילו כשברור שהיא צודקת!
לאישה של ליולנה, אורית, רק 28. מיכאל ואורית מגשרים על בן של שנה וחצי, גרו בנפרד קנו דירה בתל אביב במשכנתא. אורית בחופשת לידה, רק מיכאל עובד. החיים, כמו שאומרים, על קצב, בלי ברווזים, בלי גלגלי פסטיבל.
אבל האמאחמות ובכן פשוט לא מסתדרת עם אורית.
כשמיכאל הביא אותה לבית בפעם הראשונה, כמעט נפלתי מהשולחן, נזכרת ליּלונה. ציפורניים ארוכות ומעושרות, קעקוע על הצוואר, חצאית קצרה ונעלי עקב שמזכירות לנו נודף של תחרות אופנה. ולשפתיים ברק מבריק. חשבתי שהוא מתלוצץ. איך יתכן שהבן שלי ייקח בחורה כזו, שנראית, אם נדבר בחפוז, כמהדבר משועשעת?
עכשיו, אחרי חודש, הם חגגו חתונה. לפי האמאחמות, גם שם אורית הייתה בולטים חצאית עור, גקט נוצץ, איפור של זמרת פופ. אבל מיכאל היה מאושר, וליּלונה החליטה לשבת ולצפות בלי להיכנס למצב.
בהתחלה היא כמעט לא דיברה עם החמות, רק היה לה שיחה אחת לשבוע עם מיכאל, לשאול איך הולך. הכול השתנה לפני כשנה וחצי, כשהגיע הבן, נכד עידו.
הגעתי ביום השני אחרי השחרור, ומה ראיתי? היא מתארת. אורית עם מניקור חדש. אמרתי לה: אורית, את משוגעת? זה מסוכן לתינוק! והיא השיבה: הכול תחת שליטה, אני אטפל בזה. הלכתי אל מיכאל, הוא אומר: אמא, אל תתערב, זה לא עניינך. וכך זה תמיד מה שאני אומרת, הוא משיב: אל תפריעי.
ליּלונה מנסה לשפר את החמות עצות, הערות, ביקורות. התגובה? אדישות. אורית פשוט לא מתנצלת.
נכנסתי אליהם, הבית מבולגן. אמרתי: אורית, תכיני לבן מרק. הוא עובד כל היום. היא משיבה: מיכאל לא אוכל מרק. איך לא? הוא אוכל! רק שהכנתו היא מאבדת עניין, אם היא תבשל טוב, הוא היה אוכל גם מרק וגם בורשט.
היא מדברת עם הבן, אבל מיכאל, כמו תמיד, עולה להגנה על האישה.
אמא, די להקנאה. אצלנו הכל בסדר. אורית אמא טובה.
טובה? מתלהבת ליּלונה. היא לא יוצאת מהטלפון! כבר לא ראיתי אותה בלי המכשיר! היא תמיד גוללת באינסטגרם, אפילו כשעידו ליד.
הדבר האחרון שמפריע היה בפארק של הילדים.
נכנסתי אליהם, דחפתי על דלת שקט. חשבתי שהם מטיילים. צעדתי לשטיח של הפארק, והנה: עידו בחול, ואורית על הספסל מוקדשת בטלפון. קרבתי, ראה את הילד עומד ליד המעקה. פתאום הוא רץ אליי, מחייך וקורא: סבתא! ואורית אפילו לא מסתובבת. הילד רץ אל הכביש! שם כמעט ואין מכוניות, אבל מתי זה לא קורה!
אלוהים יברך, היא מתנשאת בקול רועד, שבאותו רגע לא היה שום רכב. תפסתי את הילד, ברחתי אליו, והיא הייתה כאילו בתרדמת. נגשת אליה ואמרתי: אם לא תכבהי את הטלפון, אני אפיל אותו על האספלט! את אם או מה?.
אורית קפצה, לקחה את עידו, ברחה. הילד בכה, נבהל, היא סגרה את הדלת לפני שהייתי מגיעה ולא פקחה יותר.
התקשרתי למיכאל, ממשיכה ליּלונה, סיפרתי לו הכל. הוא אומר: אמא, כנראה גרמת לבעיה. תירגעי, אורית מתמודדת. איך זה אפשרי? ראיתי בעצמי! הוא לא מאמין! עכשיו הם לא מדברים איתי, לא עונים לשיחות, לא פותחים את הדלת. עבר חודש! אני לא יודעת מה היא אמרה לו, אבל אני רק רוצה שהנכד שלי יהיה בטוח.
היא תוהה:
אולי הוא צודק? אולי הייתי צריכה לשתוק? אבל אני לא יכולה לשתוק כשמדובר בילד! אני אם, ואני סבתא.
עכשיו היא רק אישה בודדה עם טלפון מכובה. והבן, שהייתה לה מגדלת, מגן על האישה תמיד.
