16 במרץ, יום חמישי
פשוט לא יכולתי להחזיק יותר
אני מגישה בקשה לגירושין, אמרתי בנחת, תוך כדי שאני מגישה לאלון כוס תה. ליתר דיוק, כבר הגשתי.
אמרתי זאת בטון יבש, כמעט ענייני, כאילו הייתי מדברת על ארוחת ערב של עוף עם ירקות ולא על משהו שישנה את החיים.
אלון הביט עליי לרגע, ראה שני זוגות עיניים מודאגות מביטות בנו מעבר לשולחן. הוא הוריד טון, שמר על קור רוח. אפשר לשאול טוב, עזבי, לא ליד הילדים. למה? מה לא בסדר? והוא אפילו לא מזכיר שכאילו הילדים צריכים אבא.
אתה באמת חושב שלא אמצא להם דמות אב אחרת? גלגלתי עיניים, חיוך עייף בזווית הפה. מה לא בסדר? הכול! דמיינתי שחיים איתך יהיו שלווה של ים כנרת, לא נהר ירדן סוער ומבולגן!
טוב, רועי, איתי, סיימתם לאכול? אלון מיהר לקטוע את השיחה. יאללה, לכו לשחק. ובלי להציץ לנו! קרא אחריהם, מכיר את השובבות של הבנים שלנו. ועכשיו נמשיך.
כיווצתי שפתיים מהעצבים. אפילו ברגע כזה, הוא חייב לנהל את ההצגה, להיות “אבא שנה”
נמאס לי מהחיים האלה. לא רוצה לקום כל בוקר, לעבוד שמונה שעות, לחייך לאנשים בעבודה, להתחנף ללקוחות אני רוצה לקום מאוחר, לקנות בגדים ברמת אביב, להסתובב בספא, לעשות ציפורניים, להרגיש נסיכה. אתה לא מסוגל לתת לי את זה. חלאס! נתתי לך עשר השנים הכי יפות שלי
אפשר בלי מונולוגים דרמטיים? קטע אותי יבש. לא את זו שלפני עשר שנים עשתה הכל בשביל להתחתן איתי? אני, האמת, די נגררתי לזה.
טעיתי. מה לעשות.
הגירושין עברו מהר ובשקט. אמנם היה קשה, אבל אלון הסכים שהבנים יישארו איתי, בתנאי שבכל סוף שבוע ובחופשים הם עוברים אליו. הסכמתי בלי בעיה.
חצי שנה אחרי, אלון כבר הכיר לבנים את אשתו החדשה, ליבה. חייכנית, צעירה, פשוט שבה את הלב של רועי ואיתי. הם ספרו את הימים לסופי שבוע אצלו, וזה שיגע אותי.
והכי הכעיס אותי: אלון ירש דירה ענקית מסבא שלו, קנה בית פרטי בהוד השרון וחי כאילו זכה בלוטו. הוא לא עזב את העבודה, משלם מזונות לא גבוהים בכלל (מעדיף לקנות לבד לבנים בגדים וגאדג’טים). את המזונות אפילו הוא שולט איך מנצלים!
אם הייתי מחכה עוד חצי שנה לא הייתי ממהרת. רק אם הייתי יודעת, כמה הייתי משנה הכול!
אולי עדיין לא מאוחר מדי?
*****
רוצה לשתות תה? כמו פעם, חייכתי אליו חיוך מתוק, מסלסלת קווצה בין האצבעות. שמלה צמודה, איפור ללא רבב השקעתי הרבה בהופעה!
אין לי זמן, נפנף אלון בלי רגש, הבנים מוכנים?
נראה לי שהם עוד לא מצאו את הדברים, ייקח עוד כמה דקות אולי נציין ביחד את ראש השנה? רועי ואיתי קישטו את הסוכה חצי יום!
כבר דיברנו בבית המשפט. החופשים שלי ואנחנו נוסעים למושב בחרמון, הרבה שלג, גלישה, הכל כבר סגור. ליבה סידרה הכול.
אבל זה חג משפחתי
אנחנו חוגגים כמשפחה. תתנגד, אגיש בקשה למשמורת מלאה.
ברגע שהם נעלמו עם הדלת אלון, ליבה, שני הבנים המאושרים רציתי לצרוח. שברתי סט כלים יקר שקיבלנו לחתונה. ליבה תמיד ליבה. תמיד מקסימה, מחייכת לילדים, כאילו היא מתה עליהם בטח סופרת את הדקות עד שהם חוזרים אליי הרי רק אני מכירה את השובבות של רועי ואיתי!
מצד שני זאת הזדמנות. אולי זה הזמן לפעול. בקרוב כל הכסף של אלון אצלי
*****
מה זה? אלון הרים גבה כשראה מזוודות בכניסה.
מה זאת אומרת? בגדים של רועי ואיתי. נתתי דחיפה קטנה למזוודה המלאה. החלטתי שגם לי מגיע לחיות. לא כל גבר רוצה לגדל ילדים שלא שלו, אז יאללה, הבנים עוברים אליך. הייתי כבר ברווחה, עדכנתי אותם, רק נשאר לעדכן את המסמכים. אתה תסדר את זה, אני טסה עם חבר חדש.
הוא עמד בהלם כשעליתי למונית. כמה זמן ליבה תעמוד בזה? שבוע? שבועיים? ברור שבסוף אלון יבחר בבנים שלו ויחזור אליי עם כל הכסף זה.
עברו שבועיים. חודש. חודשיים. שקט מוחלט. לפי דיבורים של רועי ואיתי, ליבה אפילו לא צעקה עליהם פעם אחת! פתאום המלאכים האלה מתנהגים מצוין? בדיחה.
איך הבנים? לא נשברתם עדיין? לא התאפקתי, התקשרתי.
מדהימים. עוזרים, נחמדים, מתוקים קולו של אלון התפייס כשדיבר עליהם. פשוט אוצר.
באמת? הופתעתי. אצלי הם כל הזמן עשו בלאגן
ילדים צריך לטפח, צחק בזלזול. את כל הזמן עם הטלפון ביד דרך אגב, עוברים דירה בקרוב. אם תרצי, אביא אותם לחופשות.
אבל הם גם הילדים שלי!
את בעצמך ויתרת על כל הזכויות, גיחך. אימא מצוינת
נשאר לי רק להצטער. לא החזרתי את אלון (או את הכסף), החבר החדש עזב, ועכשיו גם הילדים במרחק. האמת? לא באמת מתגעגעת, התרגלתי להקדיש את כל הזמן רק לעצמי.
זה לא הוגן להחזיק עשר שנים ולשבור בשנה האחרונה, רגע לפני החיים הטובים.
פשוט לא הוגןשבתי אל הדירה השקטה, שקועה בבהייה אל התקרה הלבנה, מנסה להיאחז בפרטי החיים החדשים שהרווחתיעור בלי כתמים, עדשות מגע משוכללות, זמזום שקט של מכונת קפה. אף אחד לא שואל מה אכין לארוחת ערב, אף אחד לא בוכה על שיעורי בית.
אחרי כמה ימים של חסר תכלית, יצאתי החוצה. ספסלים ברחוב ברמת אביב, גינונים מטופחים, עגלות תינוקות שחולפות. לא הרגשתי קנאה או געגוערק ריקנות כמו פס חיוור בין כל האנשים.
בהפסקה מהטלפון, שמתי לב לפרסומת מודפסת על לוח מודעות: “התנדבות בגינה קהילתיתעובדים עם ילדים, זורעים ואוספים סיפורים”. משהו בי נדרך. אולי זה מה שחסר: סיבה לקום בבוקר שאינה רק אני.
הגעתי לשם. ילדים קטנים רכבו באופניים, נערה רזה תלשה עשבים, מבט מופתע בפניה. הכנתי לימונדה לספסל כולו, נשפכתי לשיחה לא מתוכננת. צחקתי, יותר משצחקתי שנים.
יום אחד בעודי מגרדת עפר מהציפורניים בבית, קיבלתי אס־אמ־אס קצר מרועי: ״תודה על שהבאת אותנו לאבא. הוא מאושר, וגם לנו טוב. אוהב אותך, אמא״. התיישבתי, דמעה קלה זולגתלא מצער, אלא מגילוי.
הבנתי שעל הכאב הזה לא חייבים לנקום, אלא פשוט להמשיך. אולי לא אהיה שוב נסיכה, אבל לפחות למדתי לבחור מחדש, לאהוב מחדשאפילו את עצמי.
ומה שרציתי? אולי סוף־סוףפשוט להיות.
