לא הכרתי את התיאוריה על הכסא בזמן שהייתי איתו. אז פשוט הרגשתי עייפות. לא עייפות פיזית עייפות רגשית. כל בוקר הייתי מתעורר עם ההרגשה שאני צריך “להרוויח” את המקום שלי. שהאהבה היא מבחן יום־יומי.
כך היה מההתחלה. כשהיינו יוצאים, אני זה שסידר לעצמי את הלו”ז, כדי שנוכל להיפגש. ביטלתי פגישות עם חברים, החלפתי משמרות, התרוצצתי בין מקום למקום. לו תמיד היה משהו חשוב יותר כדורגל, חברים, עבודה, מנוחה. ובפעמים שנפגשנו, לעיתים קרובות הוא היה עם הטלפון ביד עונה להודעות, צופה בסרטונים. אני מדבר והוא סתם אומר “אהה”, אפילו לא מסתכל עליי.
כשהתחלנו לגור ביחד, חשבתי שזה ישנה משהו. קיוויתי שדירה משותפת תקרב בינינו. אבל קרה בדיוק ההפך. קם מוקדם, עובד, חוזר ומבשל, מכבס, מסדר. הוא מגיע, מתיישב, שואל מה יש לאכול ואז נכנס לחדר “לנוח”. אם ביקשתי עזרה, הוא תמיד אמר שהוא עייף. “אחר כך.” כמעט אף פעם לא הגיע ה”אחר כך” הזה.
אני זוכר ערב אחד במיוחד. הייתי חולה, חום גבוה. ביקשתי שיעשה לי מרק. הוא הסתכל עליי ואמר:
“לא תוכל להזמין משלוח?”
קמתי לבד, רועד, הכנתי לי מרק ובכיתי תוך כדי ערבוב בסיר. בפעם הראשונה הרגשתי כמו אורח בבית שלי.
גם עם המשפחה שלו היה אותו דבר. בארוחות המשפחתיות, אני זה שמביא אוכל, עוזר, מגיש, שוטף כלים. אף אחד לא שאל אותי איך אני מרגיש, אם אני צריך משהו. הוא אף פעם לא אמר:
“שב איתי.”
“בוא, תישאר לצידי.”
תמיד הייתי עסוק, זז, שקוף. פעם אחת אחת הדודות שלו אמרה:
“טוב שהיא כל כך עוזרת.”
כולם צחקו. חייכתי, אבל בלב הרגשתי מנוצל.
הכי כאב זה בימים שחשובים לי. ביום ההולדת שלי, הוא תמיד אמר שנחגוג “בפעם אחרת.” וכמעט אף פעם לא הגיעה ה”פעם אחרת” הזאת. אבל כשזה היה יום הולדת של חבר שלו פתאום יש זמן, כסף, אנרגיה. אני הייתי מאחור מביא מתנות, מצלם תמונות, מוחא כפיים לרגעים של אחרים.
הזיכרון הכי ברור הוא מאותה ארוחת ערב עם חברים. נכנסנו, הוא התיישב ליד השולחן הגדול, דיבר וצחק. אני ישבתי בכסא בפינה, ליד הקיר. אף אחד לא שיתף אותי בשיחה. ראיתי איך מגישים צלחות, מחליפים חיוכים, צוחקים, והרגשתי שאם אני שם או לא, זה לא משנה.
כשחזרנו הביתה, סיפרתי לו, בוכה, שאני מרגיש שקוף. הוא אמר:
“אתה מגזים. כל דבר הופך לדרמה אצלך.”
אז הבנתי שגם לכאב שלי אין מקום.
אחרי שנפרדנו, חבר סיפר לי על התיאוריה של הכסא. הוא אמר לי משהו שנשאר איתי:
“כשמישהו אוהב אותך, הוא לא משאיר אותך להמתין. הוא מפנה לך מקום, בלי שתצטרך לבקש.”
התחלתי להסתכל אחורה על היחסים, כאילו זה סרט. כל פעם שרציתי תשומת לב, כל פעם שחיכיתי להודעה, כל פעם ששתקתי כדי שלא יהיה לא נעים.
הבנתי שבמשך שנים עמדתי על הרגליים. ניסיתי לא להפריע. להיות מספיק.
וזה לא היה רק איתו. גם עם חברים אני תמיד מקשיב, אבל אף אחד לא מקשיב לי. גם עם משפחה הם מחפשים אותי רק כשצריך משהו. גם בעבודה תמיד נותן יותר ממה שמקבל.
היום אני עדיין לבד. אבל כבר לא מרגיש קטן.
כעת, כשאני נכנס למקום, אני עוצר ומסתכל. אם אין לי מקום אני הולך. אם צריך לבקש פינה אני נסוג. אם גורמים לי להרגיש כאילו אני מפריע בעצם קיומי אני לא נשאר.
כי הבנתי משהו, אולי מאוחר, אבל סוף סוף הבנתי:
לא נולדתי לבקש כסא.
אני ראוי לשולחן שבו נוכחותי היא רצויה.
