יומן, 15 במרץ, תל אביב
לא הכרתי את “התיאוריה של הכסא” כשהייתי איתו. אז פשוט הרגשתי מותשת. לא עייפות גופנית אלא עייפות רגשית. כל בוקר קמתי עם התחושה שעליי “להרוויח” את המקום שלי. שצריך להוכיח את האהבה בכל יום מחדש, כאילו זו בחינה שנמשכת לנצח.
זה התחיל ממש מההתחלה. כשיצאנו לדייטים, תמיד הייתי זו שמתאימה את הלוז שלה, דוחה מפגשים עם חברות, מחליפה משמרות בעבודה, רצה ממקום למקום. והוא? תמיד היה משהו חשוב יותר כדורגל עם החברים, עבודה, מנוחה. וכשסוף סוף נפגשנו, לרוב הוא היה עסוק בטלפון ענה להודעות, צפה בקליפים. אני מדברת, והוא רק אומר “כן”, אפילו בלי להסתכל לי בעיניים.
כשעברנו לגור יחד, הייתי בטוחה שזה ישנה הכל. חשבתי שבית משותף יקרב בינינו. בפועל, זה רק הרחיק. אני קמה מוקדם, עובדת, חוזרת לבשל, לכבס, לסדר. הוא נכנס, שואל מה יש לאכול, ואז מסתגר בחדר כדי “להתאושש”. אם ביקשתי עזרה, תמיד שמעתי “אני עייף. אחר כך.” ה”אחר כך” הזה כמעט אף פעם לא הגיע.
אני זוכרת ערב מסוים. הייתי חולה, עם חום גבוה. ביקשתי שיכין לי מרק. הוא הסתכל עליי ואמר: “את לא יכולה להזמין? תשתמשי בוולט”. קמתי לבד, רועדת, הכנתי מרק ובכיתי כשערבבתי את הסיר. לראשונה הרגשתי כמו אורחת בבית שלי.
אותו דבר קרה גם במשפחתו. באירועים המשפחתיים, אני זו שמביאה אוכל, מסדרת, מגישה, שוטפת כלים. אף אחד לא שאל איך אני, אם אני צריכה משהו. הוא אף פעם לא אמר “שבי לידי”, “בואי תישארי כאן”. תמיד הייתי עסוקה, בתנועה, בלתי נראית. פעם אחת אחת הדודות אמרה: “איזה מזל שהיא כל כך עוזרת”. כולם צחקו, גם אני, אבל בפנים הרגשתי מנוצלת.
הכי כואב היה בימים שחשובים לי באמת. בימי ההולדת שלי הוא תמיד אמר שנחגוג “בפעם אחרת”. ה”בפעם אחרת” הזה כמעט אף פעם לא הגיע. אבל כשחבר שלו חגג היה לו זמן, כסף, כוח, הכל. אני הייתי מאחור מביאה מתנות, מצלמת, מוחאת כפיים לרגעים של אחרים.
הזיכרון הכי ברור הוא ארוחה עם חברים. נכנסנו, הוא התיישב בראש השולחן, צחק ודיבר. אני ישבתי בצד, על כסא ליד הקיר. אף אחד לא כלל אותי בשיחה. הסתכלתי על הצלחות שמסתובבות, על האנשים מחייכים אחד לשני, ופתאום הרגשתי שאני יושבת לשולחן שאין לי בו מקום אמיתי.
כשחזרנו הביתה, אמרתי לו בדמעות שאני מרגישה לא קיימת. הוא ענה: “את מגזימה, כל דבר הופך אצלך לדרמה”. באותו רגע הבנתי שגם לכאב שלי אין מקום.
אחרי שנפרדנו, חברה סיפרה לי על תיאוריית הכסא. אמרה משפט שנתקע בי: “מי שאוהב אותך, דואג שיהיה לך מקום. לא משאיר אותך לחכות”. התחלתי להסתכל על כל הקשר כאילו זה סרט. כל הרגעים שביקשתי תשומת לב. כל ההודעות שחיכיתי. כל הפעמים ששתקתי כדי לא להפריע.
הבנתי שעמדתי על הרגליים שנים. ניסיתי לא להפריע, להיות ‘מספיק’. וזה לא היה רק איתו גם ידידות שבהן אני רק מקשיבה ואותי לא שומעים. משפחה שמגיעה אליי רק כשצריך עזרה. עבודה שבה נתתי יותר ממה שקיבלתי.
היום אני עדיין לבד. אבל כבר לא מרגישה קטנה. כשאני נכנסת למקום, אני בודקת אם יש לי פינה. אם אין אני הולכת. אם צריך לבקש תשומת לב אני עושה צעד אחורה. אם גורמים לי להרגיש לא נעים רק כי אני קיימת אני עוזבת.
כי סוף סוף הבנתי משהו, גם אם באיחור:
לא נולדתי לבקש כסא.
מגיע לי שולחן, שבו הנוכחות שלי היא זכות, לא חובה.
