תקשיבי, יש לי סיפור שהתרחש לי לפני חמש עשרה שנה, ואני תמיד אוהבת לספר אותו כי הוא עדיין מרגש אותי. הייתי אז במוסד לילדים בירושלים; ילדה קטנה עם עיניים ירוקות ענקיות הביטה עליי כמה דקות, כאילו מנסה לעבור דרך הלב שלי, ואז פתאום היא שאלה: “יש לך בת?” עניתי לה מופתעת, “לא, אין לי.”
היא נראתה כאילו קצת נשברה, ואז שאלה בשקט, “לא היית רוצה שתהיה לך בת?” לקח לי רגע להבין מה היא אומרת והיא הוסיפה, “אני יכולה להיות הבת שלך. אם את רוצה”
נשארתי עם המחשבות שלי. הרי יש לי בן בן עשרים, אף פעם לא חשבתי שארצה או אזדקק לילד נוסף. אבל המילים התמימות שלה”בת אף פעם לא מיותרת”הדהדו לי בראש, ולא יכולתי להוריד את המבט מהעיניים העצובות שלה.
תמיד, מאז ומעולם, פינטזתי שתהיה לי בת. רציתי נסיכה קטנה שתוכל לעזור לי לבחור בגדים, מדבקות, בובות, לנסות איתי איפור ולשחק ב”משחקי בנות.” אבל היה לי בן, ולא מצאתי אומץ להביא עוד ילד לעולם. אמרתי לעצמי: אני לא צעירה, בטח לא אצליח לגדל ילדה עכשיו, בטח כשזה היה החלום שאי פעם הנחתי בצד. אבל עניתי לה, כמעט בלי לחשוב, “ברור שכן!” והיא חיבקה אותי כאילו אנחנו מכירות מאז הלידה שלה.
בחיבוק הזה היא פשוט חילקה לי את כל האהבה שצברה בפנים, כל השנים שהייתה בלי משפחה משלה. קראתי לה נעמה, היא הייתה בת חמש, והגיעה למוסד הזה כשהייתה רק בת שנה וחצי. ההורים שלה נפטרו בתאונת דרכים נוראית שבה נפגעו שבעה אנשים. מאז, כל מה שהיא רצתה זה בית, אבל כמו שקורה בהרבה מקומות כאלה, הילדה המתוקה הזאת חיכתה לחיבוק של אמא ואבא.
אין לתאר את האושר שהיה בזה שהיא התחילה להכיר את כל קרובי המשפחה וללמוד את השמות של כל אחד ואחת. כולם התאהבו בה מהשנייה הראשונה; היא הייתה פשוט מתוקה וכובשת לבבות. גם בעלי, שהיה בהתחלה ספקן על הרעיון שלי, נמס מיד מנעמה היא מיד קראה לנו אמא ואבא, והוא כבר לא העלה על הדעת להיפרד ממנה.
נעמה השתלבה בקלות אפילו בבית הספר, לא התקשתה בכלל לעמוד בקצב עם החברים שלה לכיתה. כשהגיעה לכיתה א’, ישר המורות שמו לב שיש לה ראש טוב וחשיבה חדה. לאחרונה יש לה תחביב חדש היא כותבת שירים, ותאמיני לי, כולם בכיתה פשוט מעריצים אותה. אני עצמי עוד מודה בכל יום על הרגע ההוא שבו הסתובבתי באותו מוסד בירושלים, כי היה ברור שזכיתי במתנה שלא תסולא בפז.
