אמא, אני ומיכאל לא תכנַּנו שיהיה לנו עוד ילד… רק רצינו להתחתן בעתיד. באותו רגע, מרים הבינה שהכול…”
החלום התחיל בשנות התשעים המוקדמות, ברחובות תל אביב הרות גשם וצללים ארוכים מהלונדות. מרים גידלה לבדה את בתה, כי בעלה נעלם לה בעולם אחר. היה קשה להתקיים מרים עבדה בשני מקומות: בבוקר בגן ילדים, בלילה בפיצריה ברחוב דיזנגוף, כי שקלים תמיד היו מעטים בצלחת.
כעבור שלוש שנים, גדי מהעבודה הכיר לה את יונתן. איש טוב, פניו חמימות כגנן מהגבעה, עם בן בשם מיכאל מנישואין קודמים. אשתו הראשונה של יונתן עזבה אותו בהתחלה היא התאהבה בלילות, אחרי זה במשקאות, ולבסוף בכספים של אחרים. אז מרים ויונתן התחילו להתכתב בפתקים והטלפונים נשמעו כמו חלום עמוק שלא רוצים להתעורר ממנו. אחר כך, יונתן הציע נישואין, והלב של מרים רעד כאילו נגנה רעידת אדמה קטנה, אך חברה שלה אפרת אמרה: “תסכימי, הוא איש ישר, לא שותה, יודע לחסוך.” ומרים הסכימה, כי לפעמים בחלום צריך להקשיב לקולות.
הילדים הפכו חברים; המשפחה הייתה בית רך, הכסף בא בקושי אך החיוך שלהם היה רב. ואז, פתאום, יונתן חטף שבץ ויום אחד נעלם מהבית כמו ענן מתפזר. מרים ניסתה להבין למה החיים זורקים אותה בין קרני שמש לארבעה קירות, אבל היא לא טיפלה באבל כי לא היה לה זמן. צריך להיאבק על אפוטרופסות של מיכאל. היא לא רצתה לשלוח אותו לבית הילד, כי כבר הפך להיות שלה.
שלושתיהם המשיכו לגור יחד. אחרי שמיכאל סיים חטיבת הביניים, הוא התקבל לבית־ספר מקצועי, ועזר למרים בכל אפילו לקח את בתה מהבית הספר כשירדו גשמים או כשציפורים מוזרות נחתו על הגן. מרים הייתה בטוחה שהמשפחה שלה מושלמת. אבל אז, יום אחד, קיבלה שיחת טלפון מאחות בית־הספר בתה חולה, הובהלה לבית החולים איכילוב. מרים עזבה הכל וטסה כמו רוח לביתה; שם הרופא אמר לה: “עוד מעט תהיי סבתא.”
העולם התערבל מרים לא צרחה על מיכאל, רק ניסתה לדבר איתו ברוגע, להבין את החלום שנפרם. “מיכאל, אתה כבר בוגר. לא ידעת מה יכול לקרות?”
“ידעתי,” השיב מיכאל בעיני חלום, “אבל לא תיארתי שזה יהיה כל כך מהר. רק רציתי לא תכנַּנו ילדים. אני אוהב אותה, באמת רציתי להתחתן, רק אחר כך, כשהחוקים יאפשרו…”
מרים הציעה להסתיר את ההריון ולרשום את התינוק על שמה, אך המשפחה הצעירה קיבלה החלטה אחרת הם רצו להתחתן ולהפוך להוריו החוקיים של הילד.
חודש שלם התרוצצה מרים בין מסדרונות משרד הפנים, קופות החולים, בתי הכנסת ופה קיבלה טופס, שם חתימה. הכל כדי לרשום נישואי הילדים שלה, שהיו קטינים לפי החוק.
בשנים הראשונות היה קשה, כאילו חיים בתוך שקשוק כפיות ומחסור בשקל־חדש. בתה של מרים נשארה עם הילד הקטן, ומרים עבדה יום ולילה רק כדי לדאוג לארוחת ערב. מיכאל גם לא נח: חיפש עבודות מזדמנות, הוסיף לפרוטות, לפעמים בתור סדרן, לפעמים כמלצר.
אחרי שהשלים לימודים, מיכאל מצא עבודה קבועה; השגרה חזרה לבית, ומרים החלה לחיות כמו אנשים רגילים ביום עבודה, בלילה חלום.
עברו 25 שנים מאז. בתה של מרים ומיכאל עדיין יחד. שניהם מלאי הכרת תודה למרים היא האמינה באהבה שלהם ואפשרה להם ליצור בית חם מתוך חלום מוזר בצל תל אביב.
מה היית עושה לו היית במקומה?
