תשמעי, אני חייבת לספר לך מה קרה למשפחה שלי לא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד, אבל עכשיו מרגיש לי נכון. אני מדברת על תחילת שנות התשעים, בתקופה ההיא, כשהייתי לבד עם הילדה שלי אחרי שאליעזר, בעלי ז”ל, נפטר בפתאומיות. היה ממש קשה לפעמים הייתי במשרה כפולה, מרוויחה שכר מינימום, לא תמיד ידעתי איך אשלם את שכר הדירה בתל אביב, אבל איכשהו שרדנו. שלוש שנים אחרי, קולגה שלי מהעבודה עשתה לי שידוך עם ישראל. איזה אדם טוב הוא! גם לו היה ילד משלו, מיכאל, מהנישואים הראשונים.
הגירושים היו כי אשתו הקודמת התחילה לשתות ולהעלים כספים מהבית לא משהו שיכל לחיות איתו. ישראל ואני התחברנו מהר, והוא הציע לי נישואין אחרי תקופה. ידעתי שזה צעד ענק, והתלבטתי בלי סוף, אבל חברה טובה שלי, מיכל, שכנעה אותי היא הכירה אותו שנים, ותמיד אמרה שיש לו לב ענק והוא רציני, עובד ולא מתקרב לאלכוהול. בסוף הסכמתי.
הילדים התחברו, והחיים היו ממש בסדר. אבל הרגעים הטובים לא נמשכו בוקר אחד ישראל קיבל שבץ, ולא שרד. כל כך הרבה שאלות היו לי, למה דווקא אנחנו? לא היה לי זמן לבכות הייתי צריכה להחליט מה עושים עם מיכאל, לא רציתי לשלוח אותו לפנימיה או כל מוסד הרגשתי שהוא כבר בן בית.
וככה נהיינו שלושה אני, הילדה שלי, ומיכאל. כשמיכאל סיים ח, הוא התקבל לבית ספר טכנולוגי, והיה עוזר לי בכל דבר אפשרי. אפילו היה אוסף את הילדה שלי מהחוגים, כדי שאף אחד לא יציק לה. אז חשבתי שיש לי משפחה מושלמת.
ואז יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של בית הספר; היא אמרה לי שהבת שלי לא מרגישה טוב ולקחו אותה לבית החולים איכילוב. עזבתי הכל, רצתי לשם, ולפני שברגע הבנתי מהרופא שבקרוב אהפוך להיות סבתא. הלם. לא צעקתי על מיכאל, אלא החלטתי לדבר איתו ולהבין מה קרה.
אמרתי לו, מיכאל, אתה כבר גבר ידעת מה יכול לקרות?
הוא ענה, כן, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר, זו הייתה הפעם הראשונה… אני אוהב אותה, ורציתי להתחתן, אבל לא עכשיו, כשיחוק יאפשר… הבת שלי בכלל הציעה שנרשום את הילד על שמי, אבל הם, מיכאל והבת שלי, רצו להקים משפחה באמת ולהיות ההורים החוקיים. אני רצתי חודש שלם בין משרד הפנים, הרבנות, ביטוח לאומי הכול כדי לארגן להם תעודות וסידורים ולהרשום אותם כנשואים, למרות שהם קטנים.
בשנים הראשונות היה קשה הבת שלי נשארה בבית עם התינוק, ואני עבדתי יום ולילה כדי לדאוג לכל הארוחות והחשבונות (שכר הדירה קפץ ל־8000 ש”ח). גם מיכאל חיפש כל הזמן עבודות חלקיות, עזר בקטנה כשמצא משהו. בהמשך סיים את הלימודים, מצא עבודה נורמלית, וגם אני התחלתי לנשום סוף סוף ישנתי בלילה, עבדתי ביום במשרד, חיינו כמו כל משפחה רגילה.
מאז עברו 25 שנים. הבת שלי ומיכאל עדיין ביחד, מגדלים את המשפחה שלהם, ותמיד מודים לי שהאמנתי בהם ולא שברתי אותם או נכנעתי ללחצֵי החברה. לפעמים אני חושבת מה אני הייתי עושה במקום מריה? מה את חושבת?
