” לא. החלטנו שעדיף שלא תביא את האישה והילד לדירה הזאת. לא נוכל לסבול את החוסר נוחות זמן רב, ובסוף נבקש ממך לעזוב. ואז האישה שלך תספר לכולם שאנחנו זרקנו אתכם ליחף לרחוב עם תינוק קטן.
תמר, אין לך פרצוף. מה קרה? שאלה השכנה.
איתי אמר לי שבעלת הדירה הורתה לנו להתפנות. מיד. כאילו היא השכירה את הדירה לזוג בלי ילדים, ואתם מתכננים להביא תינוק. הוא יבכה בלילות, השכנים יתלוננו, והיא לא רוצה צרות.
ומה אין לכם לאן ללכת?
להורים של איתי יש דירת שלושה, אבל שם גרה גם האחות הצעירה שלו. ולהורים שלי יש בית במושב עשרים קילומטרים מהעיר, ענתה תמר.
טוב, תוכלו לגור אצל חמותך שבוע-שבועיים עד שתמצאו דירה חדשה, יעצה האישה.
איתי כבר חיפש. אבל ברגע שהמשכירים שומעים על תינוק, הם מסרבים.
אה, בעיה. אבל לא נורא, עוד יש יומיים בעלך ימצא פתרון.
אבל איתי לא מצא שום פתרון. הוא התקשר לכמה מודעות וקיבל סירובים, אז פשוט העביר את החפצים שלהם מהדירה השכורה להוריו.
אבל ההורים והאחות הצעירה לא התלהבו מכך שמשפחתו של איתי, ועוד עם תושב לא רגוע במיוחד, תגור איתם.
בני, תזכור, עוד לפני החתונה סיכמנו שלא תגורו אצלנו, אמרה אימו. אתה כמובן יכול להיות בחדר שלך, אבל לא רוצים זרים בדירה שלנו.
ותמר שלך היא זרה. בשבילך היא אימא של הילד, בשבילנו מישהי מבחוץ. אתה בקרת אותה, אנחנו לא.
אמא, אבל זה זמני, רק עד שנמצא משהו מתאים, ניסה איתי להתווכח.
אתה יודע שאין דבר יותר קבוע מהזמני. קודם תוציא שבוע, אחרי זה חודש, ואז זה יהפוך לנצח.
לא. חוץ מזה, אני ואבא עובדים, האחות שלך לומדת. כולנו רוצים לנוח. ועם תינוק בדירה זה בלתי אפשרי: אל תדבר חזק, אל תדליק טלוויזיה, ובלילה תהיה מוכן להתעורר מבכי.
ננסה למצוא משהו מהר, הבטיח הבן.
לא. החלטנו שעדיף שלא תביא את האישה והילד לדירה הזאת. לא נוכל לסבול את החוסר נוחות, ובסוף נבקש ממך לעזוב.
והאישה שלך תספר לכולם שזרקנו אתכם החוצה עם תינוק. זה יהרוס לנו את השם, ואני לא רוצה שידברו עלינו רע. אז אל תנסה אפילו להביא לכאן את תמר ואת הילד. תמצא פתרון אחר.
עם החדשות האלה הגיע איתי לבית החולים.
תמר, אולי את והילד תגורי אצל ההורים שלך בינתיים? שאל.
מה, לא מעקרת לאמא שלך לראות את הנכד? התפלאה תמר.
לא יודע, אמא אמרה שלא נבוא, ענה איתי.
איזו הצגה! אצל נשים אחרות כל המשפחה באה לקבל את התינוק פרחים, מתנות, שמחה. ואנחנו? כמו חסרי בית וחסרי משפחה. אפילו לא רוצים לראות אותנו, נעלבה תמר.
בערב היא התקשרה להוריה, וכשהשחררו אותה ואת הבן מבית החולים, פרט לאיתי, הגיע גם אביה לאסוף אותם.
תתכונני, בתי, ארזי את הנכד, אנחנו הולכים הביתה. ואתה, פנה החם לאיתי, תביא את כל החפצים של תמר ומה שקניתם לתינוק.
למושב הגיעו מהר כחצי שעה. שם כבר הכול היה מוכן לתינוק: בחדר הקטן עמד עריסה עם סדין מצויר בדובים וארנבים, לידו שידת תינוקות וכסא האכלה נוח.
בסלון המתין להם שולחן ערוך לארוחה חגיגית. לא היו שם זרים, רק ההורים, סבתא של תמר ושירה אחותה הצעירה.
על המשפחה של איתי לא דיברו בארוחה, אבל דנו בשמחה איך לקרוא לילד. ובסוף בחרו את השם איתן.
איתי נסע ישר אחרי הארוחה לתל אביב, והבטיח להביא למחרת את החפצים של תמר.
וכשחזר, חיכו לו בשורות טובות.
תמר, איתי, אמר האב כשהמשפחה כולה ישבה לשולחן. התייעצנו עם אמא והחלטנו למכור את הבית של סבתא, ואת הכסף נביא לכם.
נסדר את זה כמתנה מהמשפחה שלנו לתמר. אבל יש תנאי אחד: הבית שאנחנו גרים בו עכשי
