לא. החלטנו שזה יותר טוב שלא תביאי את האישה והילד לדירתנו. איננו יכולים לסבול את חוסר הנוחות לאורך זמן, ולכן נבקש מכם לעזוב.
והאישה שלך תספר לכולם שהוצאנו אותנו מהרחוב עם תינוק קטן?
הדיבורים על מזון לתינוק
השכנה בחדר המשותף שמתה לב מיד שהשירה חזרה מהשיחה עם בעלה במצב מתוסכל. שלשת ההורים הפכו להורים לפני שלושה ימים בלבד, והם צפויים לקבל את האישור לשחרור ביום שלמחרת. אירוע משמח! לא היה שום סיבה לעצבות.
שירה, אין לך הבעה על פניך, מה קרה? שאלה השכנה.
נוֹאם אמר שהבעלת הדירה ציוותה שנעזוב מיד. היא מכרה את הדירה לזוג ללא ילדים, ואתם מתכננים להביא תינוק. היא אומרת שהבעלים יטענו שהילד יצעק בלילות, השכנים יתלוננו, והיא לא רוצה בעיות.
ומה, אין לכם מקום אחר ללכת?
לבניו של נוֹאם יש דירת שלושה חדרים, אבל שם עדיין גרים אחותו הצעירה. והוריי גרים בכפר, בערך עשרים קילומטרים מהעיר השיבה שירה.
אולי תשהו שבוע-שבועיים אצל ההורים עד שתמצאו דירה חדשה, הציעה האישה.
נוֹאם כבר חיפש, אבל בעלי הדירות מתנגדים מיד כששומעים על תינוק.
זה בעיה, אבל נותרו יומיים, והוא ימצא פתרון.
נואם לא מצא פתרון. הוא חייג כמה מודעות, וקיבל דחיות, ולכן העביר את הרכוש מהדירה המשכרת לדירת הוריו.
הוריו ואחותו הצעירה לא שמחו לקבל משפחת נוֹאם, ובמיוחד את הילד הצורח.
חופשה רומנטית
בני, זוכר לפני החתונה שלנו אמרנו שלא תגורו אצלנו? אמרה אמא של נוֹאם. אתה יכול לשהות בחדר שלך, אבל איננו רוצים אנשים זרים בדירתנו.
ושירה היא זרה בעיניך, בשבילך היא אישה, בשבילנו היא לא. בחרת אותה, אנחנו לא בחרנו.
אימא, זה זמני, עד שנמצא מקום קבוע ניסה נוֹאם להסביר.
אתה יודע שאין דבר קבוע יותר מהזמני. תחילה תשהו שבוע, השבוע יהפוך לחודש, והחודש יתארך לנצח.
לא. בנוסף, אנחנו עובדים, האחות לומדת. כולנו רוצים מנוחה. עם תינוק קטן זה בלתי אפשרי: לא מדברים בקול רם, לא צופים בטלוויזיה, והלילה צריך להיות מוכנים להתעורר מכל צעקה.
נשתדל למצוא פתרון מהר, הבטיח נוֹאם.
לא. החלטנו שזה יותר טוב שלא תביאי את האישה והילד לדירתנו. איננו יכולים לסבול עוד, ולכן נבקש מכם לעזוב.
והאישה שלך תספר לכולם שהוציאו אותנו לרחוב עם תינוק קטן. זה יפגע במוניטין שלנו, ואני לא רוצה שידברו עלינו רע. אז אל תביאי את דוריה וילדך לכאן. תמצא דרך אחרת.
בחדשות אלו נוֹאם ניגש לבית החולים.
שירה, אולי תשהי אצל הוריך עם הילד? שאל.
האם אמא שלך לא רוצה לראות נכד? הפתיעה דוריה.
לא, אמא אמרה שלא נבקר אצלכם, השיב נוֹאם.
חופשה רומנטית
זה מצוין! כשנשים עם ילדים מגיעות, המשפחה מברכת במתנות, פרחים ושמחה. אבל אנחנו כמו משוטטים בלי בית, אפילו לא רוצים לראות אותנו, נזפה שירה.
משחקי משפחה
באותו ערב חייגה שירה להוריה, וביום שבו היא וילדה שוחררו, הגיע גם אביה של שירה.
אספו, בת, נכד, בואו הביתה. ואתה, נוֹאם, הביא את כל הציוד של שירה ואת מה שקניתם לתינוק.
הגענו לכפר בתוך שלושים דקות. כבר חיכו שם למען הילד: בחדר קטן היה מיטת תינוק עם שמיכות של דובונים וגמדים, ארון לבגדי תינוק וכיסא נוח להאכלה.
בפינת הסלון חיכה שולחן ערוך לארוחת חג. לא היה אף אחד זר, רק ההורים, סבתא של שירה וירח אחותה הצעירה.
משפחת נוֹאם לא הזכירה את ההורים בארוחה, אבל חיפשו בקשקוש שם מה לקרוא לבן. בסופו של דבר קראו לו איל.
נוֹאם יצא מיד אחרי הצהריים לעיר והבטיח להביא את הציוד של שירה למחרת. כשחזר, קיבלו חדשות משמחות.
שירה, נוֹאם, אמר אביה של שירה כשהמשפחה התכנסה סביב השולחן. היינו עם אמא והחלטנו למכור את הבית של סבתא, והכנסת הכסף נתרום לכם.
נמכור אותו כמתנה למשפחת שירה, אבל בתנאי שהבית שבו אנחנו גרים יעבור לאירית, האחות הצעירה, הוסיף. את מסכימה?
כמובן.
האב הכריז מחר על מודעת מכירה, והבית נמכר תוך שלושה חודשים. במהלך הזמן שירה ואיל חיו בכפר, ונוֹאם גר בעיר בדירת הוריו, אך בסופי שבוע היה מגיע לביקור אצל אשתו וילדו.
החיפוש אחרי דירה, קבלת משכנתא ושיפוצים נמשך חודש וחצי נוסף.
לבסוף, ביום שבו שירה, נוֹאם והילד איל עברו לדירתם החדשה, עברו כחודש להתמקם, ואז ערכו משתה לחגיגת כניסה. הזמינו את הוריו של שירה, חברותיה וחבריו של נוֹאם, אך הוריו של נוֹאם לא הגיעו; הם רק שמעו במקרה שהבן קיבל דירה.
כאשר הוא חזר את הרהיטים, אמו חשבה שהם רק עוברים לדירה שכורה נוספת.
מה, בן, הזמנת את המשפחה הכפרית לחגיגת כניסה ולא הודעת לנו שיש לך דירה משלך? היה אפשר להזמין אותנו לארוחה! קראה בת קול של אמו בטלפון.
האם לא לשאת את אשתי והתינוק שלנו אליכם זה “משפחתי”? שאל נוֹאם.
הצלחתי להסביר לך שאנחנו מבוגרים וצריך שקט, אמרה אמו. אבל האם נוכל לבוא לבקר?
למה?
כי איל הוא נכד שלנו.
אימא, הבן שלנו כמעט חצי שנה, פתאום עכשיו בא לך לראות אותו? זה מוזר, לא?
אין זה מוזר. כשהיה תינוק, לא היה הרבה לראות כל הילדים נראים דומים.
נראה לי שהסיבה היא שהייתכם חמתם שזה אביא את המשפחה שלנו לדירתכם, והגנתם על הקירות כסלע.
בזמן ששירה גרה עם איל אצל הוריה, לא ניסיתם לפגוש את הנכד. עכשיו כשיש לנו דירה משלנו, אפשר לבוא לביקור. מצטערים, עדיין לא מוכנים לקבל אתכם, אמר נוֹאם.
נעלמתם? שאלה אמו. ובינימה, רציתי להזמין את אשתי והילד לשהות אצלנו בקיץ.
מדוע פתאום? תמה נוֹאם.
הילד צריך אוויר צח. בתמוז בעיר חם מאוד, ובקיץ יהיה עוד יותר חום ואבק.
אשתי תגור רק בקיץ בקיבוץ שלנו, נבוא רק בסופי שבוע.
השנה יש לי חופשה באוקטובר, והאב שלי בחנוכה. לא נחליף כסף, רק נבקש לשאוב כמה ירקות מהגינה כדי שלא יגדלו יותר מדי.
הבנתי, אימא! אתם צריכים עובדת בקיץ? נעשה זאת בעצמנו. אם נרצה לקחת את איל לאוויר הצח, שירה תצא איתו להוריו.
פעם ראשונה אמו ואחותו של נוֹאם ראו את איל כשהיה בן שנתיים וחצי הם התנגשו במקרה במרכז קניות, הביטו מרחוק ולא ניגשו.
כך זה קורה עם “סבתא” ו”אמא”.
