לא התעכבתי על זה יותר מדי, כשחמותי לעתיד לא הפסיקה לשאול אותי על שמלת הכלה שלי, עד שחזרתי הביתה וגיליתי ששמלת הכלה שלי שעלתה עשרת אלפים שקלים נעלמה! אמיתי. היא מדדה אותה, קרעה אותה, וסירבה לשלם. רותחת מזעם וחסרת אונים, פניתי אליה חמושה בנשק סודי ששינה את הכול.
צריך היה להיות לי ברור שמשהו כאן מוזר, כשדליה, אמא של יהונתן הארוס שלי לא הרפתה משאלות על השמלה.
במשך שבועות היא שלחה לי הודעות כמעט כל יום: “כבר מצאת שמלה?”, או “תדאגי שתבחרי משהו יפה, מתוקה. שלא תיראי כמו מפה”.
אבל למרות כל העניין, כל פעם שקראתי לה להצטרף למדידות תמיד הייתה לה איזו סיבה מתחמקת.
“מתנצלת, יש לי מיגרנה.” או: “אני פשוט עמוסה נורא השבוע”.
גם אמא שלי שמה לב. “מוזר איך שאכפת לה כל כך, והיא אפילו לא באה להסתכל,” אמרה לי יום אחד, כשחרשנו על בוטיק כלות שלישי ברמת גן.
משכתי בכתפיים, מנסה להתרכז בהתרגשות של מציאת השמלה המושלמת.
“אני בעצמי לא מבינה, אבל לפחות אני לא סופגת ממנה ביקורת כל רגע, נכון?”
הסתובבתי להציץ לעוד סטנד מאחורה, ושם ראיתי אותה: שמלת שיפון בגוון שנהב, עם תחרה עדינה ומחשוף לב בצניעות.
ברגע שמדדתי ידעתי איך שהיא החמיאה לי, הברק העדין של החרוזים, האופן בו הבד נשפך כל מה שחלמתי.
“אוי, מתוקה,” לחשה אמא שלי, עיניה נוצצות מדמעות. “זו האחת.”
המחיר היה עשרת אלפים שקלים יותר ממה שתכננתי אבל לפעמים צריך לשלם על שלמות.
בעודי עומדת ומסתובבת בחדר ההלבשה, ואמא מצלמת מכל זווית, הרגשתי כמו כלה אמיתית. הכול התיישב במקום.
כשהגעתי הביתה, שלחתי לדליה תמונות של השמלה. היא ענתה מיד, דורשת שאביא את השמלה אליה שהיא תראה בעצמה.
עניתי: “סליחה דליה, אני שומרת עליה כאן עד יום החתונה. אשלח לך תמונות שאמא צילמה”.
“לא! אני לא רוצה תמונות”, השיבה מיד. “תביאי את השמלה!”
שוב סירבתי בתקיפות. הייתה מאוד עקשנית, אבל לבסוף הבינה שלא אסכן את השמלה היקרה שלי בנסיעה ברכב, סתם כדי שתביט בה.
שבועיים אחר כך, ביליתי יום אצל אמא, תכננו את החתונה וקישטנו. חזרתי לבית שלנו בערב, והייתה דממה מוזרה.
לא היו נעליים של יהונתן בכניסה, איפה שתמיד שם אותן.
“יהונתן?” קראתי, מניחה את המפתחות במטבח. שקט מוחלט.
הלכתי לחדר להחליף בגדים ואז הבנתי שמשהו לא טוב.
שקית השמלה לא הייתה תלויה מאחורי הדלת בארון, איפה ששמרתי אותה. הבנתי מיד.
ידי רעדו כשחייגתי ליהונתן.
“היי, יפה שלי,” ענה, קולו מהסס מעט.
“הבאת את השמלה לאמא שלך, נכון?” שאלתי, קולי חד ומפוחד.
“היא רק רצתה לראות אותה, ולא היית בבית, אז”
קטעתי אותו. “תחזיר אותה. עכשיו!”
חצי שעה אחר כך יהונתן נכנס, מנסה לחייך, אבל האשמה ניכרת בעיניו.
הלב שלי צנח. לקחתי את השקית ופתחתי פחדתי מהגרוע מכל.
השמלה נמתחה, תחרה קרועה, והרוכסן עקום ושבור.
“מה עשית?” לחשתי.
“על מה את מדברת?” ניסה לגלגל עיניים, כאילו לא מבין.
“על זה!” הצבעתי על הרוכסן הקרוע, התחרה הקרועה והבד המתוח. דמעות זלגו. “השמלה שלי הרוסה!”
“לא נורא אולי היא לא הייתה תפורה טוב אולי… אמא רק פתחה את השקית וזה קרה?”
“אל תדבר שטויות!” סיננתי. “היחיד שזה היה קורה, אם אלוהים, היא מדדה אותה, נכון?”
“אה”
“יהונתן, איך יכולת?” שלפתי את הטלפון וחייגתי לדליה, על רמקול.
“הרסת את השמלה שלי! תחרה קרועה, רוכסן גמור, הבד לא כמו שהיה. את ויהונתן חייבים לי עשרת אלפים שקל.”
יהונתן פער פה. “את לא רצינית”
דליה פשוט גיחכה.
“די כבר, קצת רוכסן. אתקן כמו חדש”.
“זה לא עניין של לתקן רוכסן, דליה. הבד נהרס. לא תוכלי לסדר את זה! את יודעת שלא היית אמורה למדוד אותה, ועכשיו תצטרכי לפצות אותי”.
“את עושה עניין מכלום,” ענתה דליה בקרירות.
הבטתי ביהונתן, מחכה שיגבה אותי. אבל הוא ישב שותק, מביט ברצפה.
זה נגמר. עזבתי הכול, נכנסתי לחדר, חיבקתי את השמלה ובכיתי.
יומיים אחר כך, פתאום הופיעה בדלת דניאלה אחותו של יהונתן. על פניה הבעת אשמה כבדה.
“הייתי שם,” אמרה מיד. “אמא באמת מדדה את השמלה שלך. ניסיתי להפסיק אותה, לא עזר אני ממש מצטערת.”
הזמנתי אותה להיכנס, והיא שלפה טלפון.
“כשראיתי שלא אצליח לעצור אותה, הבנתי שיש משהו שכן אוכל לעשות בשבילך. הנה ככה היא תהיה חייבת לשלם.”
הראתה לי סרטון: דליה, לובשת בקושי את השמלה, אוחזת בבד הנמתח, מצחקקת אל המראה, והרוכסן נקרע ממש בשידור.
“אני אסביר איך תוכלי להשתמש בזה כדי שתפצה אותך,” הבטיחה דניאלה.
עם הצילומים ביד, הלכתי לדרוש מדליה פיצוי מלא או שאפיץ את הסרטון לכל המשפחה והחברים.
“את לא באמת תעשי את זה,” גיחכה, מנופפת במניקור.
הבטתי עליה אישה ששמה דגש על תדמית אצילית, איפור מושלם, בגדים יקרים.
“תנסי אותי,” אמרתי.
אותו ערב, בידיים רועדות העליתי פוסט בפייסבוק: צירפתי את התמונות והסרטון, ותמונות השמלה ההרוסה, וסיפרתי איך חמותי לעתיד מדדה בלי רשות וקרעה וסירבה לקחת אחריות.
“שמלת כלה היא יותר מבגד,” כתבתי. “היא חלום, תקווה, אמון. וכשאדם הקרוב פוגע בזה הכל נשבר.”
למחרת, דליה פרצה הביתה אדומה מזעם.
“תסירי את זה עכשיו!” צעקה. “את יודעת מה אנשים אומרים עלי? מרכלים עלי בכל מקום! כל החברות והחברים כולם ראו!”
“זה קרה כי בחרת לעשות משהו שלא לעניין,” עניתי בשקט.
“די, תסירי, יהונתן תגיד לה!”
יהונתן הביט בי ואז באמא שלו, עיניו אפורות.
“אמא, אולי אם היית מסכימה להחליף את השמלה ”
“להחליף?? אחרי מה שעשתה?? לעולם לא!” קול של דליה כמעט שבר את הזכוכיות.
בפעם הראשונה הסתכלתי ממש על יהונתן: איך לא התייצב לידי, איך אפשר לאמא שלו להשתלט, איך פגע בי ופשוט שתק.
“את צודקת, דליה,” מלמלתי בשקט. “אין צורך בשמלה חדשה.”
שלפתי את טבעת האירוסין והנחתי אותה על השולחן. “כי לא תהיה חתונה. מגיע לי גבר שמגן עליי, ומשפחה שמכבדת אותי.”
השתררה דממה מוחלטת. דליה פערה פה ויהונתן גמגם משהו אבל הלכתי לפתוח את הדלת.
“תצאו. שניכם.”
בחנתי אותם מתרחקים ופתאום הרגשתי הקלה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
