מכיוון שאני עזבתי את המשפחה בשביל גבר אחר, וגרמתי לפירוק הנישואים מהצד שלי, דניאל החליט שאני חייבת לפצות אותו על הלב השבור. הוא לא הסכים שאקח את הבן שלנו, והבן רצה להישאר עם אבא שלו, לא איתי. למרות שכאב לי מאוד, לא הצלחתי לשכנע אותו ולא ניסיתי לקחת אותו בכוח.
את כל ההסדרים סגרנו מהר מאד הרשו לי לעזוב, ובתמורה העברתי להם כסף פעם או פעמיים בחודש. דניאל, הגרוש שלי, אז עבד והרוויח לא רע, אבל כששם לב שיש לי לא מעט כסף, ובן הזוג החדש שלי גם מוסיף לא מעט, כדי שהבן שלי לא יחסר לו כלום, הוא פשוט הפסיק לעבוד והתחיל להתפרנס מהכסף שלי ושל בן זוגי.
כשהילד הלך וגדל, דניאל התחיל ממש לפנק אותו אוכל רק ממסעדות, חיסר לימודים מתי שרצה, חופשות יוקרתיות ומכשירי חשמל יוקרתיים. לאט לאט הבן שלי פיתח יחס מזלזל, וכבר פחות ופחות רצה לפגוש אותי. לא משנה מה קניתי לו או מה עשיתי בשבילו “אבא” תמיד עקף אותי, גם כשזה היה מהכסף שלי. ולילד, בגיל אחת-עשרה, אפילו לא עלה לראש איך אבא כל הזמן בבית ופתאום כל כך עשיר.
בעלי הנוכחי הציע שאולי הבעיה היא שאנחנו נותנים להם יותר מדי כסף. בנוסף, התחלנו לחשוב על האוניברסיטה של הבן והבנו שמוטב שנחסוך למטרה הזו, מאשר שדניאל ימשיך לבזבז את הכול על שטויות. החלטתי לומר לגרוש שלי בפנים שמספיק שנים אנחנו מממנים אותם, ועכשיו הגיע הזמן שהוא יתחיל להוציא כסף, ואני אשמור על חסכונות הבן שלנו לעתיד. הוא אמר לי איזו אמא אני, ואיזו אישה הייתי, ואיים שיתבע אותי בבית משפט ויוציא ממני מזונות, כי, לטענתו, הרי לא שילמתי להם באמת כלום.
התייעצתי עם עורכי דין, והם אמרו לי לא לפחד מהאיומים ולזכור שאין לו קייס, כי כבר כמה שנים הוא לא עובד וחי מהכסף שלי. ובכל זאת, יש בי תחושה שאני זאת שמפסידה. הבן שלי עכשיו שונא אותי יותר, והוא משוכנע שאני סתם לא רוצה לעזור לאבא שלו.
