אורלי: “היי הילה, את בטוחה? מה במחשבה כזאת לא נחליט תוך שבוע.”
הילה: “חשבתי על זה הרבה.” אורלי הזזה את הספל. “קחתי החלטה, לנה. אחרי כל השנים האלה אני יודעת מה אני רוצה.”
הילה: “זה לא אהבה, סתם הורמונים!”
אורלי: “תודה על התמיכה.”
הילה: “אני תומכת. אומרת את האמת. הוא 24, אורלי. 24. כשסיימת את הלימודים, הוא כבר בכיתה א’.”
אורלי גלגלה עיניים. המספרים כבר לא חשובים כשמדובר ברגשות אמיתיים.
“אז החלטתי,” חיזקה אורלי, “היום אדבר עם יובל.”
הילה הניפה את הראש בשקט וגימה את הלatte שלה, בזמן שאורלי כבר הייתה במקום אחר במזל של קפה ודיו של הדפוס, שם חיכה לה גבר שהמבט שלו גורם לשתי הרגליים שלה לרעוד.
באותו ערב יובל ישב על קצה המיטה המיטה שלהם, בחדר השינה שבחרו יחד לפני שנים, כשהיה וויכוח אם לשים וילון קשת. לא קנו אף וילון. השנים עברו בלי הרבה שיחות, מגעים, מבטים. הנישואין הפכו לשכן של שני אנשים מנומסים שחולקים מרובע מטרים ותקציב.
“יש לי מישהי אחרת.”
ארבע מילים. אורלי חיברה את הדיבור כמה ימים, חזרה עליו במקלחת, רישמה בטלפון, אבל יצא רק זה. ארבע מילים, ואז השקט.
יובל לא צעק. לא פרק שום דבר. הוא רק הנהן לאט, כאילו מאשר ניחוש ישן והחל לאסוף את הדברים. שיטתית. בזהירות. קפל את החולצות כפי שתמיד קפל צווארון לצווארון. במקצועיות שלו היה משהו מפחיד.
“יובל…”
“לא צריך. הבנתי.” הוא לא הסתובב אפילו. “אני אלך לבית ההורים.”
הדלת נעמדה ברכות, כמעט ללא קול וזה היה גרוע מכל ריב. בליבה של אורלי נגעו אשמה והקלה במידה שהיא לא יכלה למדוד. הדירה פתאום נראתה ענקית וריקנית, כמו אולם קונצרט ריק.
הייתה חופשייה…
הפגישה עם ההורים הייתה שלושה ימים אחר כך. כמו שציפו, הם לא תמכו באורלי.
“התבוננת מה את עושה?” אמו שלפה כמו נשר. “שתים עשרה שנים של משק בית שלם בשביל מה? בשביל בחור צעיר?”
“אמא, הוא 24, הוא מבוגר…”
“מתבגר!” אביה נפל בכיסא עם קול רעמ. “מתבגר זה יובל, שהסתבר שזמן שנים הוא תומך בך, ואת עושה לו את זה!”
“הוא לא תומך בי. יש לי עסק משלי, אבא.”
“את מביכה את המשפחה,” הוסיף האב בקול עמום.
אורלי קמה מהשולחן. רגליה היו קשות, אבל היא הכריחה את עצמה לדבר ברוגע:
“חשבתי שתמכו בי.”
“אנחנו חשבנו שגדלנו בת חכמה,” אמא הסתובבה אל החלון. “כנראה טעינו.”
היא יצאה מהדירה מבלי להביט אחורה. במעלית שלחה הודעה לאורי: “תפוס אותי”. הוא הגיע אחרי עשרים דקות, חיבק אותה, נשק על מצחורה, וכל הבעיות נעלמו ברגע.
החברים אלה שהיו בזוגות, מסעדות על האש, ערבי פסח נפלו אחד אחרי השני. קארין כתבה: “סליחה אורלי, לא יכולתי. יובל לי כמו אח, מבינה?” אורה פשוט הפסיקה לענות. מרים שלחה הודעה ארוכה על “בגידה” ו”אנוכיות”, אחרי זה אורלי הביטה במסך חמש דקות בלי לדעת מה להגיב, ואז מחקה את השיחה את כל חמש השנים ואיסרה לעצמה לבכות.
שלושה שבועות של ריקנות סביב. אורי לקח אותה לפגישות עם חברים צעירים, מדברים על סטרימינג, טיקטוק וקליפ חדש. אורלי הייתה שם, מחייכת, מזיעה, והרגישה בודדה ככאב פיזי. היא לא הבינה חצי מהבדיחות, לא הכירה שמות, והבינה שהאדם היחיד שהיא יכולה לדבר איתו הוא אורי עצמו. אבל אורי היה עסוק עם החבר’ה שלו, והיא נשארה לבד בחדר הרועש.
“זה יעבור,” היא אמרה לעצמה. “נבנה משהו משלו, משהו חדש.”
“אז נצא?” אורי היה במיטה באותה לילה, מסרק את שערה. “לעיר אחרת. חיים חדשים, בלי בעלי, בלי הורים שמציקים. נתחיל מדף ריק.”
אורלי הרימה את המבט אל פניו בחושך.
“את רצינית?” היא שאלה.
“בהחלט. יש לי קשרים בתל אביב, השוק של הצילום שם פורח. את תפתחי סלאון חדש, יותר גדול, יותר טוב.”
המילה “סלאון” נגעה במקומות תחתונים. סלאון שלה שמונה שנות עבודה, לקוחות קבועים, מעצבים שלימדה מאפס. לוותר על הכל?
אבל עיניו של אורי נצצו בביטחון ובתשוקה והיא קראה בהתלהבות. כן, להתחיל מחדש. להוכיח לכולם שזה לא רק שינוי מצב רוח, לא משבר גיל, אלא רגש אמיתי שמגיע עם סיכון.
הסלאון נמכר בשלושה שבועות הרבה פחות משוויו האמיתי, כי הקונה חשה דחיפות ולחצה על הנחה מרבית. אורלי חתמה על המסמכים ביד רועדת, קיבלה העברה לבנק, והרגישה כאילו חתכה חלק ממנה ונתנה אותו לגברת באודור.
“זה הכל,” היא אמרה לאורי בערב הזה. “אנחנו חופשיים.”
הוא הרים אותה על הכתף, סובב אותה בחדר, והיא צחקה בקול רם צחוק אמיתי, שרק לא שמעה מעצמה חודשים. כספי המכירה נראו כמו סך ענק, מספיק לכל התוכניות. הם שכרו דירה במרכז, עם תקרות גבוהות וחלונות ענקיים הקן שלהם, הבית שלהם.
השבועות הראשונים בעיר החדשה היו כמו דבש. ארוחות במיטה, שיחות אינסופיות על הכל והכל. אורי צילם אותה במרפסת, במטבח, באמבטיה עם שיער רטוב כל תמונה הייתה הצהרת אהבה.
ואז משהו התחיל להשתנות.
התחיל לאט. אורי נשאר יותר זמן בצילומים, חזר עייף, אכל ארוחת ערב בשקט, נטש את הטלפון. “עבודה מרובה,” הוא הסביר. “צריך לעבוד עד שיהיה לנו הזמנות.”
אורלי קבלה, נרתעה מללהרון.
אבל כשניסתה לחבק אותו בלילה, הוא סגר את מרחקו. כשדיברה על הסלאון, על תוכניות הוא ענה בתמציתית: “אחרי,” “נבדוק,” “לא עכשיו.” כל “לא עכשיו” חורק בתוכה עמוק יותר.
היא חיפשה עבודה יותר כדי למלא את הראש מאשר מתוך צורך. אבל במציאות, בגיל 34 למצוא משרה זה לא חצי קלת הרוח.
הכסף נשרף. שכירות הדירה קיבלה חלק משמעותי מההכנסה החודשית. אורי הרוויח לא סדיר, וכשאורלי ניסתה לברר לחלק את ההוצאות בחצי, הוא קפץ בכתפיו: “אני משקיע כבר. אתה לא רואה?”
היא ראתה את זה. ראתה איך הוא מזיז מבט, בודק טלפון, יוצא ל-“להתאוורר” בלילה ומגיע אחרי חצות ריח של ניחוח זר. או שזה רק היא ראתה?
“אנחנו צריכים לדבר,” היא קראה בערב, כשאורי חזר בחצי הלילה.
“על מה?”
“על אותנו. למה אתה מרגיש שונה? אני כמעט לא רואה אותך, אתה לא מדבר איתי…”
“הינך לוחצת.” הוא זרק את המעיל על הכיסא. “אמרתי לך שאני צריך מרחב. הדברים רצים מהר מדי. אני לא מוכן למה שאת מצפה. לא ביקשתי שתשבורי את החיים שלך.”
היא נתקעה.
“לא ביקשת?” היא חידדה.
“את עצמת זאת בעצמך. לא הכרתי אותך להתגרש, לא הכרתי אותך למכור. זו הייתה בחירתך. אנחנו עברנו לכאן כשאת כבר חופשייה!”
אורי היה צודק. מבחינה טכנית צודק. זה היה בחירתה, החלטתה, האש שבה בחרה לשרוף את כל מה שהייתה לו.
מאותו הלילה, אורלי הפכה למכורה. היא חיפשה בטלפון של אורי, גללה את ההודעות, ניבטה על כל לייק בתמונותיו, מצאה מנויים של מודלים ונשים מתחילות בצילום וכל שם כווּה בתוכה. היא שלחה לו עשרים הודעות ביום, שאלה איפה הוא, עם מי, מתי יחזור. היא יצרה סצנות קנאה ושנא את עצמה על כך, כי גילתה בתוכה את האישה שהיא אף פעם לא רצתה להיות.
“את חולה,” אמר אורי אחרי ריב נוסף. “את צריכה פסיכולוג, לא קשר.”
אולי הוא היה צודק.
אורי הפך להישאר יותר בחוץ “צילומים מחוץ לעיר”, “נשאר אצל חבר”, “אל תצפה”. אורלי חיכתה, נשבה בחושך, מביטה בדלת, וכל שעה שהייתה בחוץ גרמה לחלק בתוכה לייבש, להפוך לאשפה.
יום שלישי בערב, אחרי חמש כוסות קפה, הטלפון צלצל.
“אורלי, אני לא יכול יותר. סליחה. הכל הלך רחוק מידיי. לא רציתי להרוס את חייך. אני לא מוכן לשאת באחריות. אל תחפשי אותי. בבקשה תעזבי אותי.”
היא קראה את ההודעה שלוש פעמים, עוד כמה, ואז שוב.
הטלפון נפל מהיד, והיא נחתה על הרצפה הקרירה.
היום הבא הוא נשאר במיטה, על הספה, על הרצפה שם היה קר יותר, והקור קצת סיחף את הכאב הפנימי. היא בכתה זמן רב, בכי מבולבל, נזילות ופתקיות. האדום הפך לחום יבש, ריקנות צורבת.
בלי בעל. בלי עסק. בלי חברים. בלי הורים. בלי אהוב. בלי כסף כי כשבדקה את יתרת החשבון, נשארו לה שני חודשים לכל היותר. שלושים וארבע, והקורה שנותרה הייתה דירה עם תקרות גבוהות שכבר לא יכלה לשלם.
שלושה ימים אחרי, היא חייגה ליובל. לא לבקש שיחזור, רק להתנצל. להגיד שהיא מבינה כמה היא אשמה.
“מספר נייד לא זמין.” הוא חסם אותה.
היא שלחה הודעה לאמא ארוכה, מבולבלת, כנה. “טעיתי, אני מרגישה רע, אני צריכה עזרה, אפילו מילה.”
תשובה באה אחרי שעתיים:
“זה היה אזהרה שלנו. עכשיו תדאגי לעצמך. אבא ביקש לומר שלא מוכן לדבר.”
אורלי שמה את הטלפון בצד וצחקה בחשכת פינה חצי צחוק, חצי משבר. זה הכל.
אחרי שבוע היא עברה לחדר קצה בעיר שניים ועשרים מ”ר בחדר משותף, מטבח משותף, אמבטיה שתמיד תפוסה. שכנה בת ששים, שמנה, חייכה: “צעירה עדיין, תשתפרי.”
עבודה מצאה מהר מאפרת לציפורניים במרתף של סלון קטן ברחוב ליד. הבטיחו תשלום, אבל כמה אגורות. עכשיו לא היה לה עניין בגאווה.
בקרב הערב היא הסתכלה על ידיה ידיים שבנו עסק, חתמו חוזים, עברו על קטלוגים של קוסמטיקה איטלקית ועכשיו חותכות ציפורניים של אחרים עבור אגורות.
כמה חודשים של כאוס והכל מה שבנתה עשר שנים נעלם. והאשם היה היא עצמה….
