לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, כשחמותי לעתיד לא הפסיקה להציק לי בנוגע לשמלת הכלה שלי, עד שחזרתי הביתה וגיליתי ששמלת הכלה שלי, שעלתה לי 10,500 ש”ח, פשוט נעלמה! מבינים? היא מדדה אותה, קרעה אותה וסירבה לשלם. עצבני ונואש ניגשתי אליה – עם קלף סודי ששינה את הכול.
הייתי צריך להבין שמשהו מוזר קורה כשדינה, חמותי לעתיד, לא הפסיקה לשאול על שמלת הכלה שלי.
במשך כמה שבועות שלחה לי כמעט כל יום הודעה: “כבר מצאת שמלה?”, או “תוודא שבחרת משהו יפה, מותק. אתה לא רוצה שהיא תיראה כמו מפית”.
אבל למרות כל ההערות שלה, תמיד היה לה סיפור למה אי אפשר ללוות אותי למדידות.
“סליחה, יש לי מיגרנה,” הייתה אומרת. או: “אוי, אני פשוט עמוסה מדי בסופ”ש הזה”.
אמא שלי שמה לב לזה גם.
“מוזר שהיא כל כך מעורבת, אבל לא טורחת אפילו להצטרף,” אמרה באחד הימים, כשעברנו בין החנויות בשדרות רוטשילד בפעם השלישית.
הנהנתי, מנסה להתרכז בהתרגשות שבמציאת השמלה המושלמת.
“גם אני לא מבין את זה. מצד שני, לפחות אני לא צריך להתמודד עם הביקורת שלה על הבחירה שלי, לא?”
פניתי להסתכל לעומק החנות, ואז ראיתי אותה: שמלת כלה גזרת A בצבע שנהב, עם תחרה עדינה, מחשוף בצורת לב.
עוד לא מדדתי, וכבר ידעתי. האופן בו השמלה חיבקה את הגוף, איך אבני הסברובסקי האירו מכל צד זו הייתה השמלה עליה חלמתי.
“וואו, חמוד,” אמא שלי לחשה כשדמעות בעיניה. “זו האחת”.
על התג רשומה הייתה המחיר: 10,500 ש”ח. הרבה מעבר למה שחשבתי להוציא, אבל לפעמים השלמות שווה כל שקל.
כשעמדתי מול המראה ואמא שלי מצלמת מזוויות שונות, הרגשתי סוף סוף כמו חתן מאושר. הכל התחבר.
כשחזרתי, שלחתי לדינה הודעה שמצאתי את השמלה שלי. תוך כמה דקות היא ענתה דורשת שאביא את השמלה אליה כדי שתוכל לראות.
עניתי: “מצטער, דינה. אני שומר את השמלה כאן עד החתונה. אשלח לך תמונות שאמא שלי צילמה.”
“לא. אני לא רוצה לראות תמונות!” היא ענתה מיד. “תביא את השמלה!”
שוב סירבתי, בנחישות. היא ממש לחצה, אך בסוף ויתרה כשהבינה שאני לא הולך לסכן את השמלה היקרה שלי רק בשביל עין שלה.
שבועיים לאחר מכן ביליתי יום אצל אמא שלי, מדברים על ענייני החתונה ועושים קישוטים לבד. כשחזרתי בערב, הרגשתי שמשהו לא מסתדר.
הדירה הייתה שקטה מדי, והנעליים של נועם (בן זוגי) לא היו בכניסה מקום שתמיד שם אותן.
“נועם?” קראתי, מניח את המפתחות על השיש. לא קיבלתי תשובה.
נכנסתי לחדר השינה להחליף בגדים ואז קפאתי.
הנרתיק של שמלת הכלה לא היה תלוי בדלת הארון מאחורה, במקום שתמיד הנחתי אותו. מייד הבנתי מה קרה.
הידיים רעדו לי מכעס כשהתקשרתי לנועם.
“היי, מאמי,” הוא ענה, נשמע לא נעים.
“לקחת את השמלה שלי לאמא שלך, נכון?” אמרתי חד וחלק.
“היא רק רצתה לראות, ולא היית בבית אז…”
לא נתתי לו לסיים. “תחזיר את זה. עכשיו!”
כשנועם חזר אחרי חצי שעה, ידעתי שמשהו קרה.
הוא ניסה לחייך כאילו הכול בסדר, אבל העיניים הסגירו אותו. הלב שלי צנח כשפתחתי את הנרתיק, מתפלל שזה רק דימיון.
השמלה בפנים הייתה מתוחה, התחרה קרועה בכמה מקומות, הרוכסן התקלקל, ושיניים שלו שבורות ובולטות באור.
“מה עשיתם?” לחשתי.
“מה זאת אומרת?” נועם נראה מופתע.
“זה!” הצבעתי על הרוכסן השתולל והתחרה הקרועה. דמעות הציפו לי את העיניים כשראיתי את כל הנזק. “השמלה שלי נהרסה!”
“זה לא כזה גרוע. באמת לא יודע מה קרה. אולי… הייתה תפורה רע ונקרעה כשרק פתחנו?”
“אל תהיה מגוחך!” התפרצתי. “הדרך היחידה שזה קורה זה אם… וואו! היא מדדה את השמלה שלי, נכון?”
“אה…”
“איך עשיתם לי את זה?” שלפתי את הטלפון וחייגתי לדינה. “היא לא במידה שלי, גם אם כן זו השמלה שלי! לא שמלה מהעוקץ.”
דינה ענתה, העברתי לרמקול.
“השמדת לי את שמלת הכלה! התחרה קרועה, הרוכסן הרוס, הבד מתוח את ונועם חייבים לי 10,500 ש”ח על החלפה.”
הפה של נועם נפער. “לא יכול להיות שאת רצינית”.
ודינה? צחקה בקול.
“אל תהיה דרמטית! אני מחליפה את הרוכסן, יודעת בדיוק איך, יהיה כמו חדש.”
“לא, זה לא יהיה” אמרתי, קול חנוק. “תיקון רוכסן לא מתקן את שאר הנזקים. חייבים להחליף, דינה. את יודעת שלא היית צריכה למדוד, ועכשיו את חייבת לתקן.”
“אתה עושה סיפור מכלום,” חתכה דינה.
הסתכלתי על נועם, מחכה שיגבה אותי. אבל הוא בהה ברצפה.
הלב נשבר לי. לא יכולתי יותר להתעסק בזה לא בו ולא באמא שלו. סגרתי את השיחה, נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי, מחבק את מה שנשאר מהשמלה.
יומיים אחרי, הגיעה אליי הביתה אחותו של נועם, עינת. פניה היו קודרות.
“הייתי שם,” אמרה בלי הקדמות. “כשאמא מדדה את השמלה שלך. ניסיתי לעצור אותה, אתה יודע איך היא. אני ממש מצטערת”.
הכנסתי אותה פנימה, ואז שלפה טלפון. “כשראיתי שאני לא אצליח לעצור אותה, חשבתי לפחות לעזור לך. הנה בזכות זה אמא תשלם.”
הרימה את הטלפון. מה שראיתי עשה לי רע.
שם הייתה דינה, לובשת את השמלה שלי, מצטלמת וצוחקת. הבד נמתח עליה, הרוכסן מתאמץ להיסגר.
“היא חייבת לשלם על מה שעשתה,” אמרה עינת. “והתמונות זה המפתח.”
הקשבתי איך עינת מסבירה לי בדיוק מה לעשות עם התמונות כדי ללמד את דינה לקח.
עם הראיות של עינת, פניתי שוב לדינה ודרשתי 10,500 ש”ח, אחרת אפרסם את התמונות.
“לא תעז לפרסם,” אמרה, מציצה על המניקור. “תחשוב מה יקרה למשפחה.”
הסתכלתי עליה על הבגדים המוקפדים, האיפור, התדמית של “קרובה מחבקת”. “נסי אותי.”
באותו ערב, עם ידיים רועדות, העליתי פוסט בפייסבוק.
הוספתי את תמונות עינת ותמונות השמלה ההרוסה. סיפרתי איך חמותי לעתיד מדדה את השמלה בלי רשות והרסה אותה. איך סירבה לקחת אחריות או לשלם.
“שמלת כלה היא הרבה מעבר לפריט לבוש,” כתבתי. “היא חלום, תקווה, אמון. הכל נהרס יחד עם השמלה שלי.”
למחרת בבוקר פרצה דינה לדירה בלי לדפוק, סומק כעס על פניה.
“תמחק מיד!” צרחה, מנופפת בפלאפון. “יודע מה חושבים עלי עכשיו? אני נבוכה! חברות שלי, הקהילה כולם ראו!”
“את הבאת את זה על עצמך, כשמדדת את השמלה בלי רשות.”
“נועם! תגיד לו להוריד את זה!”
נועם הביט בנו, חיוור. “אמא, אולי אם רק היית מציעה להחליף ”
“להחליף? אחרי מה שעשה?” דינה צווחה בקול שחדר לשכנים. “בחיים לא!”
הסתכלתי על נועם באמת על איך שהוא תמיד התחמק מעימות, איפשר לאמו לדרוך עלינו, איך בגד באמון שלי.
“את צודקת, דינה,” אמרתי בשקט. “לא צריך להחליף.”
הסרתי את טבעת האירוסין מהמפתח ושמתי על השולחן. “לא יהיה חתונה. אני ראוי למישהי שתגן עלי, ולחמות שמבינה גבולות.”
השתררה דממה דינה פערה פה כמו דג מחוץ למים. נועם התחיל להגיב, אבל כבר ניגשתי לדלת.
“בבקשה, תצאו. שניכם.”
כשראיתי אותם הולכים, הרגשתי קל יותר משחשתי חודשים רבים.







