זה לא טוב, אביטל, את בת שלושים ואת חיה כמו זקנה, אמרה לי אמא, מרים, כשישבה לצידי.
אחרי יום עבודה ארוך, חזרתי הביתה עייפה כרגיל. בערב במטבח כבר הריח תפוחי אדמה עם בצל, אמא מטגנת על מחבת ישנה, מומררת בשקט, אבל עם זאת מניחה קערה על השולחן בעדינות:
אביטל, תנסי לאכול, יהיה לך קר.
אמא, אחרי, טוב? אני רוצה לשנות בגדי.
הסרתי את המעיל, חרטתי את הנעליים, והלכתי לחדר. בן הקטן, ליאור, שיחק על הרצפה עם קוביות ובנה מגדל, מזמר לעצמו בשקט. כשהוא ראה אותי הוא קרא בהתלהבות:
אמא, תראי מה בנהתי!
חייכתי ונישקתי לו במצח.
איזה מבצר! אולי אני אהיה הנסיכה שם?
לא, השיב ברצינות, את תהיה הקפטן.
צחוקי חימם את לבי לרגע. הדברים הקטנים האלו היו משאירים אותי מאחורי השגרה הריקה שכמעט חלה עליי במשך כמעט שש שנים.
מאז נפרדתי מאביי, החלטתי שלא ארשה לעצמי עוד חולשה. מאז רק עבודה, בית וילד. לפעמים, כשליאור נרדם, יושבתי ליד החלון ומתבוננת באורות החלשים ברחוב, מרגישה שהחיים עוברים לצד.
אמא, מרים, צפתה בכל זה ולעיתים היה לה קושי לראות את מצבי.
זה לא נכון, אביטל, את בת שלושים ואת מתנהגת כמו זקנה, חזרה על אותה משפט כשהיא התיישבה לצידי.
אמא, אני מרגישה טוב, אין לי מה להתלונן.
טוב חיקתה, מהבית לעבודה, מהעבודה לבית. ומה הלאה?
אחרי שליאור יגדל, יסיים בית ספר
ויעזוב, הוסיפה מרים, רגועה. עם מי תישארי אז? אני אינני לנצח.
נשפתי נשיפה, לא עניתי. מרים לא אמרה זאת מרשעות, אלא מתוך ידיעה והבנה של כמה החיים חולפים מהר.
בערב מאוחר היינו יושבות על הכוסות במטבח, כשאמא פתאום פתחה נושא חדש:
ראיתי בלוח המודעות של השכנה, קיבלנו מודעה למועדון היכרויות. אנשים הולכים, מדברים, שותים קפה, צופים בסרטים. אולי תלכי?
אמא, את רצינית?
מה בבעיה? נשים חזקות לפעמים רוצות תשומת לב של גבר.
אינני רוצה, חתמתי.
אינני רוצה או מפחדת?
הבאתי את הכוס לכיור. תמיד כשמדברים על נושא זה, תחושת הלחץ חודרת לי לגרון.
בואי בלי זה, חום נפשי נשרף יותר מדי. אינני רוצה לנסות שוב.
את לא ניסית אפילו פעם שנייה, כדי לראות אם יש לך חצי השני, נאנחה מרים.
היא שתקה, ראתה שאני לא מוכנה להקשיב, אבל בפנים הכל רועם: הייתי פעם אישה חייכנית, מלאת חיים, אוהבת. היום רק צל של אישה שחיה לפי לוח זמנים.
בשבת יצאתי עם ליאור לחוץ, השלג נקרק תחת רגלינו, ילדים החלקו במרפסת. מרי הזעיקה את השכנה שהזמינה את כל הילדים למופע בגן הקהילה.
לך, אביטל, למה לשבת בבית, אמרה אמא. ליאור יתפעל, ואת תתפנה קצת.
הייתי מסויגת תחילה, ואז הסכמתי.
במרכז הפעילות היה רעש, ילדים רצו, מבוגרים עמדו בקבוצות. ליאור רץ מיד לשולחן המשחקים. בעודי עומדת בצד, מביטה בו, הופיע גבר גבוה, תספורת קצרה, מעיל צבע חאקי.
סליחה, אתם יודעים איפה חדר ההחלפה לילדים? שאל בנימוס.
ישר, אחרי שני חדרים, שמאלה עניתי.
תודה, בתי מתבלבלת לעיתים במעברים.
הוא חייך בחום.
אתה תושב כאן? שאל.
כן, אני גר קרוב.
מזל, הייתי מתלבט אם אתדרדר.
הושיט לי יד:
שמי איתן.
אביטל.
החלפנו כמה מילים, הוא נגש לבתי, חזר כמה דקות כדי לעזור להעביר תיבת מתנות למכונית.
קשה לך לבד עם הילד? שאל בעדינות.
התרגלתי, השבתי בקיצור.
הוא לא חקר יותר, רק אמר הצלחה וקיבל חיוך אחרון.
כשהגעתי הביתה, אמא כבר שואלת:
איך היה המפגש?
בסדר.
והוא נאה?
מאיפה אתה יודע?
ברורים העיניים, את חייכת לראשונה זמן רב בלי סיבה.
דחפתי אותו הצידה, אבל משהו ריחק בי בפנים. הרגשתי טעם של פגישה קטנה, ניצוץ חום שחדר דרך חומת הבדידות העבה.
בערב, אחרי שליאור נרדם, חשבתי על הקול, המבט, החיוך שלו.
איתן לחישה בקול רך, כאילו מטעמת את השם.
אחרי החג של החורף עברו שבעה ימים. חזרתי לשגרה: עבודה, בית, ליאור. איתן נחלל מהזיכרון, כמו הולך ברחוב לא ידוע. רק לפעמים, כששלג נופל בערב, נזכרתי בחיוכו השקט, בוורוד, שמבטיח שדברים עדיין אפשריים.
אבל החיים חזרו ללהט. בעבודה הייתה משבר, מנהלת חדשה בבחינה, חיכתה לה להוכיח את עצמה, אז כמעט לא יצאתי מהמשרד. חזרתי מאוחר, וליאור קיבל שיעורים, מרים חורגת בתלונה:
אביטל, את לא שומרת על עצמך, העיניים כהיות, קפלים מתחת לעיניים.
אמא, הכל בסדר, סוף חודש.
יום אחד, בחזרה באוטובוס, הטלפון רער. מספר לא מוכר.
אלול?
אביטל? זה איתן. נפגשנו במפגש, נזכרת?
הקפאתי, לא הכרתי את הקול מיד.
כן, זוכר שלום.
ראיתי אותך יוצאת מהאוטובוס ליד חנות קשת. רציתי להגיע, אבל נעלמת מהר, אז חישבתי לך. אפשר?
היה לי מבוכה, אבל גם תחושה נעימה.
אין בעיה, אמרתי.
נפגש מחר? אני בעמק הלב קרוב.
בבוקר הבא נפגשנו בבית קפה. איתן לבש חולצת אש”א, תיק על הכתף, קיבל שני קפויים.
קחו, יחממו.
תודה, חייכתי.
ישבנו על ספסל בפארק, השיחה זרמה כאילו הכרנו שנים. הוא סיפר על גירושין, בת שמונה.
גם את מגדלת לבד? שאלתי בפליאה.
כן. התחילה קשה, אבל אז הבנתי שזה לא סוף העולם, אלא דחף לחיות.
הוא דיבר פשוט, בלי רחמים לעצמו. הרגשתי שלווה לצידו, לא שיפוט, רק הבנה.
בבית, מרים כבר ישבה במטבח, כאילו חיכתה.
איך היה?
אמא
רק אל תגיד שהייתה הוא, המפגש באותו מועדון.
איזה מועדון? הפתעתי.
תפסיקי ללכת על הגבורה, ראיתי אותך מדברת איתו בתחנת האוטובוס.
נשפתי נשיפה, הפעם לא ויכחתי.
הוא טוב, רק מכר.
מכר חייכה מרים. לפני שמפגש, צריך להכיר את האדם.
ימים עברו, איתן קרא מדי פעם לשאול על ליאור, עבר לעזור: לתקן ברז, להזיז מדף. מרים ראתה הכל, אך המשיכה להסתיר זאת. פעם אחת, כשאיתן הלך, היא סיפרה בשקט:
הנה, ‘המכר’ שבאמת טוב. לא היה טעות לומר לך שהגברים הטובים לא הולכים לחפף.
השתעלתי, אך לא העדרתי. בלב ערב היה מבולבל: בושה, מבוכה וחום ישן ששכחתי.
ערב אחד, איתן הזמין אותי עם ליאור לגלוש על הקרח.
אנחנו עם הבת שלי, שירה, מגיעים. ליאור פעיל, תנו להם לשחק יחד.
הססתי, אך קיבלתי.
הקפאת הלילה הייתה שקטה, מוזיקה מתנגנת, ילדים צוחקים. איתן חיבק את בתו, שירה, לימד את ליאור לעמוד על הקטיפה. אחרי זה הציע לי יד:
בואי, אל תפחדי.
לא החלקתי זמן רב
טוב, נתחיל מההתחלה.
תפסתי את ידו, חשתי זרם פועל בגופו, כמעט דמעת. מגע פשוט, אבל מלא חום, כמעט גרם לי לבכות.
כשסיימנו, הוא נפרד מהבית, אמר:
אביטל, אני לא ממהר, אבל מרגיש טוב איתך ועם ליאור. אני לא חשתי מזמן שאני נדרש.
הייתי בלי מילים, רק הנמתי ראש ברגש.
בלילה מאוחר, מרים נכנסה אליי, ישבה לצידי, חייכה:
איך הלב מתחמם?
אמא לא יודעת. רק רוצה להאמין שהכל לא אבוד.
היא חיבקה, לחצה אלי:
תאמיני, אביטל. אם את מחייכת בלי סיבה, החיים עדיין לפני.
האביב הגיע מוקדם, האדמה רטובה, והבית קיבל תחושה של קלילות שדומה לאור. איתן הופיע יותר ויותר: קפיצות למטבח, תפוחי אדמה מהכפר, תיקון מגהץ שבור, נסיעה לליאור לבית הספר. מרים, למרות הלילה של תלונות, נרגעה, כאילו גם היא האמינה שהאושר חוזר לאביטל.
אביטל, לא תכננתי דבר, אמרתי, מסדרת שולחן.
ואין צורך לתכנן, הכל מגיע ונסמן. העיקר לא לשגר, חייכה מרים, מוזגת תה. הוא חזק, ברור שמו לא נובע מכיסים.
היא חייכה, אהבתי את האופן שבו איתן לא דורש, לא מציף. לפעמים קיבלתי הודעה מהטלפון שלו, ופתאום הלב שלי הקציף קצב.
יום שבת הוא הזמין אותנו לטיול בטבע עם ליאור ושירה.
נבשל נקניקיות, נשתה אוויר, הילדים צריכים לצאת מהמסכים, צחק.
השמש, הצחוק, ריח עשן ועשב צעיר. ליאור ושירה שיחקו בכדור, מרים ישבה ברכב, ואני איתן נעמד ליד המדורה.
הוא פנה אלי באיזו שלווה:
נראה לי שאני מתחבר אליכם.
אלינו?
כן, אלייך ולליאור. זה קצת מפחיד.
חייכתי, והלב שלי התהפך.
לאחר שבוע, השער נפתח ואלי, בעלי לשעבר, נעמד במטבח.
היי, אביטל, בירך, מבטן מבולבל. צריך לדבר.
הקול שלו היה כמו משאלת זמן עבר, ריח של בושם ישן, מבט זר.
למה כאן?
אני לא מבין איך זה קרה, אבל אני טיפש, לחש. חשבתי עליך כל הזמן. נישאתי שנית, לא הצליחה. רוצה לראות את הבן.
נשפתי נשיפה עמוקה.
הבן? פתאום?
אשמח לקבל הזדמנות, אביטל. ליאור צריך אבא.
מרים הסתירה מהקיר, קראה בקול רם:
זה מה שחשבנו! מהבושה שהוא חוזר! איפה היית כשבנותיי בוכות בלילה?
אלי נעמד כמו נופל, אך לא הלך.
אנא, אתן לי הזדמנות, ביקש.
סגרתי את העיניים:
לך תעזוב, אל תתעלם מהילד. הוא נעלב, יצא במהירות.
באותו לילה, לא מצאתי מנוחה. זכרונות של בגידה, טבק זול, המילים לא נגררת, חזרו בזיכרון.
הטלפון רועד, הודעה מאת איתן: איך היום? רציתי לבוא, חיכיתי, חשבתי שאתם נחים.
קראת בקיצור: הכל טוב, אנחנו מנחים.
איתן לא נלחץ, אך בבוקר הגיע עם קופסה לבניית קוביות, מרים קיבלה עוגה, ואני קיבלתי זר של שלושה יסחורים.
יש לך עיניים עצובות. משהו קרה?
ניסיתי לחייך:
רק העבר מזכיר.
לשעבר? הוא חזה.
קיבלתי את האמת.
אתי ן השאיר בחשבון, אם תחזרי, אני מבין.
בבוקר הבא, אלי חזר עם צעצוע לילד, סיפור של געגועים. ליאור הרגיש נוחות, אבל המתח בתוכי גדל.
למה אתה מבקר?
רוצה לשחזר משפחה.
איזו משפחה? היא כבר לא קיימת.
הוא התקרב, נאנח:
אביטל, השתנתי, נשבע.אחר כך, כששקעה השמש על הרחוב השקט, הבנתי שלפעמים ההחלטה הנכונה היא פשוט לחייך וללכת הלאה.
