“לא, אמא. את לא תבקרי אותנו יותר. לא היום, לא מחר, ולא בשנה הבאה” סיפור על סבלנות שנגמרה אחת ולתמיד.
הרבה זמן תהיתי איך להתחיל את הסיפור הזה, אבל רק שתי מילים חזרו שוב ושוב: חוצפה והסכמה שקטה. הראשונה מהחמות, השנייה מהבעל. ובאמצעאני. אישה שניסתה להיות טובה, צנועה ומנומסת. עד שהבנתי שאם אמשיך לשתוק, מ”הבית שלנו” יישאר רק קליפה ריקה.
לא הצלחתי להבין איך אפשר פשוט להיכנס לבית של מישהו אחר ולקחת מה שלא שייך לךכאילו הכל מגיע לך. החמה שלי פעלה בדיוק ככה. והכל בשביל הבת שלה. האחות של בעלי.
כל ביקור שלה הסתיים בבשר שנעלם מהמקפיא, סיר קציצות שנגנב מהכיריים, או אפילו המחליק החדש שלי. עוד לא הספקתי להשתמש בוהיא פשוט לקחה אותו. כי, כפי שהתברר אחר כך, “השיער של תמר כל כך מתולתל, ואת בכל case תמיד נשארת בבית”.
סבלתי בשקט. עד שהגיע מבחן הסבלנות האחרון לפני יום הנישואים החמישי שלנו. רצינו לחגוג אותו במיוחדבמסעדה, כמו פעם. כבר בחרתי שמלה, אבל חסרו לי הנעליים המתאימות. אז קניתי אותן. יפות, יקרות, כאלו שחלמתי עליהן מאז הקיץ שעבר. השארתי אותן בקופסה בחדר השינה, כדי ללבוש אותן ביום המאושר.
אבל הכל השתבש.
באותו יום נאלצתי לעבוד עד מאוחר וביקשתי מבעלי להביא את בתנו מהגן. הוא הסכים. אבל אז גם לו היה משהו לסדר, והוא התקשר לאמא שלו. הוא נתן לה את מפתח הדירה, כדי שתאסוף את נועה ותשהה אצלנו עד שאחזור.
כשהגעתי הביתה, נכנסתי קודם לחדר השינהוקפאתי במקום. קופסת הנעליים נעלמה.
“דניאל, איפה הנעליים החדשות שלי?” שאלתי, כשהתשובה כבר הבזיקה לי בראש.
“מאיפה אני אמור לדעת?” הוא משך בכתפיו.
“אמא שלך הייתה כאן?”
“כן, היא אספה את נועה וחיכתה אצלנו קצת.”
“והמפתח?” השתדלתי להישאר רגועה.
“נתתי לה. מה עוד יכולתי לעשות?”
הרמתי את הטלפון וחייגתי אליה. היא ענתה מייד.
“ערב טוב,” פתחתי בשלווה. “אני בטוחה שאת יודעת למה אני מתקשרת.”
“לא, אני לא יודעת,” השיבה בלי שמץ בושה.
“איפה הנעליים החדשות שלי?”
“נתתי אותן לתמר. יש לך יותר מדי נעליים בכל אופן. ולה אין כלום לנשף הסיום.”
אחרי המילים האלה היא פשוט ניתקה. בלי חרטה. בלי התנצלות. סתםטיק.
בעלי אמר, כמו תמיד: “נקנה לך חדשות, אל תילחצי. זו בסך הכל אמא.”
קמתי, אחזתי בזרועו ויצאנו יחד לקניון. שם, מול חלון הראווה, הצבעתי על הזוג המדויק שצפיתי בו חודשים באינטרנטנעליים שגרמו לו כמעט לקבל התקף לב כשהבחין במחיר.
“נטע, זה חצי מהמשכורת שלי!” פלט בהלם.
“אמרת שנקנה. אז קונים,” השבתי בשקט.
הוא קנה אותן. שילם, במובן מסוים, את המחיר על שתיקתו.
אבל הסיפור לא הסתיים שם. בדרך חזרה קיבל הודעה מאמו:
“אני מגיעה היום. יש לי שקיות עם ירקות ואין מקום במקפיא. אשאיר אצלכם, אאסוף בעוד חודש-חודשיים.”
ראיתי אותו בוהה במסך, שפתיו נקשו. ואז, בפעם הראשונה אי פעם, הוא חייג אליה ואמר בנחישות:
“אמא, את לא באה אלינו יותר. לא היום, לא מחר, ולא בעוד שנה. כי ה’עזרה’ האחרונה שלך עלתה לנו יותר מדי.”
הוא ניתק. וכש
