לא, אימא. את לא תחזרי לבקר אותנו. לא היום, לא מחר, ולא בשנתיים הקרובות. סיפור על סובלנות שבורה לחלוטין.
חקרתי איך לפתוח את הסיפור, ורק שתי מילים חודרות: חוצפה והסכמה שקטה. הראשונה שייכת לחמותי, השנייה לבעלי. ובינילאורךהדמע אני, אשה שמנסה להיות נעימה, צנועה ומנומסת. עד שהיום שבו הבנתי שאם אשאר שותקת, הבית שלנו יישאר רק שלד ריק.
לא הבנתי איך מישהו יכול להיכנס לבית זר ולקחת מה שלא שלו, כאילו הכול שייך לו. חמותי פעלה בדיוק כך, והכל בשביל הילדה שלה. אחותו של בעלי.
כל ביקור שלה נחתך בגורם של חיסול: קטע בשר מהמקפיא, קערת קציצות מהכיריים, אפילו מסלסלת השיער החדשה שלי. אפילו שלא השתמשתי בה היא לקחה אותה. השיער של רחל מתולתל, ותמיד את נשארת בבית, היא חייכה.
הסתכלתי על הגבול עד שהיום של מבחן הסבלנות האחרון הגיע לפני החמישי לחתוננו. רצינו לחגוג אותו כמו פעם, במסעדת הביסטרו של חיות. כבר בחרתי שמלה, אבל נעליים מתאימות חסרות לי. קניתי זוג יוקרתי, מהחלום שהייתי חולמת עליו מאז הקיץ שעבר, ושמרתי אותו קופסה בחדר השינה למועד.
אך הכל התהפך.
באותו היום נאלצתי להישאר בעבודה עד מאוחר וביקשתי מבעלי לאסוף את הילדה שלנו מהגניון. הוא הסכים, אבל קיבל משימה משלו ויצר קשר עם אמו. הוא העביר לה את מפתח הדירה כדי שהיא תוכל לאסוף את נועה ולשהות איתנו.
כאשר חזרתי הביתה, ישרת אל חדר השינה והקפא. קופסת הנעליים נעלמה.
איתן, איפה הנעליים החדשות שלי?, שאלתי בקול שרק רועש בחלל של חוסר וודאות.
מאיפה אני יודע?, הוא השיב בגחמה.
הייתה כאן אמא?
כן, היא קיבלה את נועה והייתה כאן כמה שעות.
ואן המפתח? ניסיתי להישאר רגועה.
נתתי לו למפתח, מה עוד הייתי עושה?
הרים את הטלפון וקראתי לחמותי. היא ענתה מיד.
ערב טוב, התחלתי בקול מאוזן. אני בטוחה שאת יודעת למה מתקשרת.
לא, מה זה? חיפשה בחוסר בושה.
איפה הנעליים החדשות שלי?
נתתי אותן לחנה. יש לך יותר מדי נעליים, והיא לא צריכה אותן למסיבת סיום הלימודים.
היא תלחה את הקו בלי התנצלות, בלי צער, בלי מילה של חרטה קלק.
איתן, כפי שהרגיל, חייך וחשב: נקנה לך חדשות, אל תדאגי, זו רק אימא.
קמתי, אחזתי אותו בזרוע והליכנו למרכז הקניות. לפני החלון של חנות נעליים הצגתי לה את הזוג שרק בחלום הצלחתי לראות זוג מעוצב שהעלה לי לב קפיצה.
זה חצי משכרי החודשי! קרא מתוך הלב כשהוא ראה את תג המחיר.
אמרת שנקנה, אז נרכוש, השעתי בקול רגוע.
הוא שלם, כאילו שילם גם את שקטו.
בדרך הביתה, הודעה מתפרצת מהסלולר של איתן:
אמא, אני בא היום עם שקיות ירקות, אין מקום במקפיא, תעבירו לי למטה, אחזור בעוד חודשחודשיים.
ראיתי אותו קופא מול המסך, מושט שפתיו. בפעם הראשונה הוא חייג למספר האמא שלו, ולפני כל צחוק, נגיד חד משמעי:
אמא, את לא תבואי יותר אלינו. לא היום, לא מחר, ולא בעוד שנה. כי העזרה האחרונה שלך עלתה לנו יותר מדי.
הוא תלה, ואני מביטה בו, מרגישה לראשונה מזה זמן רב שהמשפחה שלנו באמת קיימת בית שבו הדלתות אינן פתוחות לגנבים, אלא לאלה שמכבדים את הבית.
הסצנה נסתיימת עם מבט של שניים, של תקווה וכאב, של גבולות חדשים שנקבעו במילוי של שקל ישראלי, של אהבה שמורכבת משיקולים של כבוד והגינות.
