ביומן שלי, אני כותב על חברה טובה שלי, רונית, שהלב שלה נשבר לאחרונה. הבן שלה, תומר, החליט להתחתן עם בחורה שלא מהמעגל שלנו. באותן נסיבות, גם אני כאבא הייתי מתקשה לקבל.
עולה בזכרוני סיפור ישן על מירב לוי. הבן שלה, אריאל, בישר לה בלי הכנה מוקדמת “הכרתי את תמר, כבר נרשמנו ברבנות.”
המשפחה של מירב היסטוריה מרשימה: פרופסורית באוניברסיטה, שני דוקטורים, רקדנית מובילה בלהקת בת שבע לשעבר, מהנדס ראשי בחברת הייטק, מבקר ספרותי, קרדיולוג בכיר באיכילוב. ומהצד השני תמר: בת לאב שנעלם מהתמונה, אם שלה עבדה ברפת, השכלה של טייחת-צבעית, בלי ייחוס או הופעה נאותה. רק לציין שמרגיש כאילו הגורל פגע סתם כך, בלי אבחנה.
לזכותה של תמר, התנהגה בצניעות ובשקט. כמעט לא שמעו אותה בבית, לעתים נשמעה צעידה זהירה במסדרון.
“אבל חכי,” אמרה לה חברה טובה, דלית, “כשהיא תתרגל, תבכי עוד הרבה.”
בסוף הסתיו יצא אריאל לשליחות בארה״ב.
“רק המחשבה שהיא משוטטת לי בבית, לא מתחשק לי לחזור,״ אמרה מירב לדלית.
לכבוד ראש השנה חזר אריאל, ובאביב הודיע שמצד אחד קיבל הצעה לחוזה בניו יורק,
מצד שני שם פגש את ליהי,
ומצד שלישי בחמישי הוא והתמר ייפרדו רשמית, ובשישי כבר טס, שלא אדאג, ישמור על קשר.
בכיתי איתו, נפרדתי, הנפתי יד לשלום.
תמר אספה את שארית חפציה תיק כחול ישן ושקית של שופרסל זה כל מה שהיה לה.
היא נראתה מוכת כלבים, עצובה ומובסת, ובכל זאת גברתי על עצמי ושאלתי:
“יש לך לאן ללכת?”
היא ענתה חרש: “במעונות בעוד חודש יתפנה מיטה, עד אז בנות יתנו לי מקום על מיטת שדה.”
הבטתי בה עוד רגע, ואז אמרתי:
“מאמינה שתחזיקי מעמד, תפרקי מזוודה ותישארי כאן בינתיים.”
ולא להאמין, קראתי לעצמי מטומטמת.
דלית אישרה “ברור, איך לא.”
בבקרים הייתה יוצאת לעבודה, חוזרת בערב מאוחר, תשושה ועייפה, אפורה מרוב מאמץ. ניסתה לתת כסף על ה’ארנונה’, בטענה שמסתדרת מצוין כלכלית.
כך חלפו שלושה שבועות, ואז פתאום התמוטטתי, התאשפזתי בבית חולים איכילוב לחודש וחצי, בקושי חזרתי לעצמי.
הבן התקשר כמה פעמים:
“אמא, תרפאי, אשלח לך תמונה של ליהי ושלי אני, היא ומפלי הניאגרה.”
הצצתי בליהי לא התרשמתי, לא הבנתי מה מצא בה.
דלית ביקשה לבקר, אך טרדות החיים משכו אותה.
תמר בישלה מרק עוף, קומפוט, קציצות עוף מאודות, שיכנעה אותי שגם אם אין תיאבון, אטעם עוד כפית.
“חשוד לי כל הטוב הזה,” התלוצצה דלית, “היא כבר רשומה אצלך בטאבו? חצי דירה מן הסתם לא לקחה? תאכלי קציצה? בטוחה? תראי, אני מורעבת”
שוחררתי, תמר לקחה אותי עד הדירה, עזרה לי להיכנס, ומיהרה לדרכה.
בדירה הכל מבריק, הנוכחות שלה בכלל לא מורגשת.
על השולחן פתקים: “מירב, תודה. ארוחת צהריים במקרר. תבריאי. ת.”
כל החסכונות שלי במקומם.
בחדר של הבן כאילו לא הייתה שם מעולם.
אחרי שבוע נקשתי בדלת המעונות, המסדרון הדהד. שלוש מיטות בחדר, מתקפלת דחוסה מתחת לשולחן.
אמרתי: “כשתמצאי דירה משלך, תעזבי. עכשיו קומי, בואי, המונית מחכה, המונה רץ.”
בספטמבר הלכנו לקנות לה מעיל וסוודר לסתיו, התביישתי איך היא הופיעה בלבוש דל. נעליים נאות גם היו חסרות. במתחם עזריאלי נתקלנו בדלית.
דלית אמרה: “כמה קשה למצוא עוזרת טובה! אצלך היא אפילו בחינם סידור מעולה, מירב!”
“עוזרת? אצלי היא כלה, בואי, תמרוש, נבדוק לך תיק, גם מכנסיים, ואולי אני אקנה לי צעיף.”
אמרתי: “היא חסכה לבד למקדמה לדירה, לא ביקשה ממני שקל, עוד רגע עוברות לגור בבית משלה, עכשיו מחפשת טפטים, אבל טרודה בעבודה, כמעט נפלה כשהגיעה הביתה. ברגע שהסתובבתי לשים מים לתה ראיתי אותה נרדמת על כיסא.”
וזה מדאיג אותי היא חכמה, צעירה, חרוצה, ועכשיו גם עם דירה, אבל הלב שלי דואג שלא תיפול שוב בפח, שימצא אותה מישהו לא מהמעגל שלנו
אני מסכם לעצמי ביומן: החיים מפתיעים, לפעמים להרפות מהשיפוטיות מאפשר להכיר אנשים שבאמת שווים זהב, ולפעמים הלב יכול להתרחב דווקא דרך הבלתי צפוי.
