דביר ישב על אדן החלון והביט החוצה. הוא חיכה לאביו. עברו כבר שנתיים מאז שאמו עזבה אותם. היא מצאה לעצמה משפחה חדשה, סיפר פעם אבא בעצב. למה היא עזבה את בנה? מי יודע. זה לא היה ברור לו. רק שהוא התחיל לשכוח אותה.
אביו השתדל לעשות הכל למענו. בכל זאת, הילד כבר בן עשר. הוא בוגר ואין טעם להסתיר ממנו דברים. הוא למד לשטוף כלים ולסדר דברים על מדפים. הוא כבר לא משחק בצעצועים. כמעט גבר. רק לבד מאוד לו. הוא מתגעגע לכלבו. אך אביו סירב לבקשתו.
מי יטפל בו? אני עובד כל הזמן, אתה לומד, ואתה עדיין קטן.
ולבסוף, אבא הביא הביתה לא כלב, אלא אישה. שמה היה נועה. היא החלה לגור איתם. דביר ניסה לא לדבר איתה בכלל. החליט שהיא מיותרת. אך אביו קרא לה אשתו ורצה שבנו יהיה לו אם.
אני לא צריך אותה! ענה דביר בהחלט וחזר למקומו ליד החלון. וכך המשיכו לחיות. הילד ראה כמה מרוצה אביו מנועה. הם היו אדיבים זה לזה, צחקו, התחבקו. והילד עדיין כעס.
אבא, אני רוצה שתעזוב. דביר, אי אפשר ככה. קשה לנו לחיות בלי אישה אישה ואם בבית.
הגיעו ימים חמים. דביר רץ בחצר עם הילדים. חבריו החדשים סיפרו לו שאביו והאמא החדשה מתכננים לשים אותו בפנימיה.
ודביר פחד. למה שלא יוותרו עליו? הם יולידו לעצמם תינוק חדש, והוא רק יפריע. אז החליט להתכונן למצב הזה מראש.
פעם שמעה את אבא אומר: הוא יסתדר שם, אולי נשלח אותו לשם.
זה היה הסוף מבחינתו, דביר החליט. כל הלילה לא עצמו עין, ובבוקר החליט להפטר מנועה. היא רק עושה הכל יותר גרוע. בהתחלה עשה לה מעשי קונדס שם מלח בתה שלה, הדליק את הגז מתחת למחבת ריקה. היה שובב. היא הבינה מי עושה זאת. ואז קראה לו לשיחה.
דביר, אנחנו צריכים לדבר. אתה כועס. אני לא כועס, ניסה להתחמק. דביר, אני לא רוצה לפגוע בך או להכאיב לך, מתוק… אני לא המתוק שלך! השכרנו בית קיץ לקיץ. רצינו להפתיע אותך, אבל כנראה זה הזמן להיות כנים. אבא מצא כלב ואנחנו הולכים להוציא אותו היום. אתה יכול לבוא איתנו. באמת? דביר הופתע והסכים להאמין לה. ואז התחיל לחבק אותה בחוזקה.
נועה כמעט בכתה, אתה צריך לשמוח, הכול יסתדר, אין צורך לבכות, וליטפה את ראשו.
כשאבא חזר מהעבודה, יצאו יחד להביא את הגור. דביר כבר השתנה, מהכעס אל רוך ולא ראה עוד בנועה אויבת. הם השלימו. הכלב נרדם בזרועותיו של הילד. כולם היו שמחים.
