אלעזר ישב ליד החלון והביט החוצה בשקיקה. הוא חיכה לאביו. עברו כבר שנתיים מאז שאימו עזבה אותם. “היא מצאה לה משפחה חדשה,” סיפר אביו פעם בקול כבד. למה היא עזבה את בנה? אף אחד לא ידע, וגם אלעזר לא הבין. ככל שעבר הזמן, אותה דמות הולכת וטשטשת בזיכרונו.
האב השתדל לתת לילדו הכול. בסופו של דבר, הילד כבר בן עשר. הוא די בוגר, ואין סיבה להסתיר ממנו דברים. ראשו מלא דאגות והוא לומד לכלים ולארגון הבית. הצעצועים כבר נשארו מאחור. אך הלבד המשיך ללוות אותו. געגועיו לכלבו הישן הלכו וגברו, אך אביו דחה את בקשתו לכלב חדש.
“מי יטפל בו? אני עובד כל הזמן, ואתה תלמיד ואתה עדיין צעיר.”
בסופו של דבר, אביו לא הביא כלב, אלא אישה. שמה היה יעל. היא נכנסה לחייהם והתחילה לגור איתם. אלעזר בחר כמעט לא לדבר איתה כלל. בעיניו הייתה מיותרת. אולם אביו התעקש, קרא לה אשתו, ורצה שלילדו תהיה אם.
“אני לא צריך אותה!” השיב אלעזר בנחרצות. ונשאר ליד החלון. כך עברו הימים. הילד ראה כיצד אביו שמח ביעל. הם היו אדיבים, צחקו, התחבקו. והוא נותר כעוס ומרוחק.
“אבא, אני רוצה שהיא תלך.”
“אלעזר, זה לא אפשרי. קשה לנו לחיות לבד, בלי אישה בלי אמא.”
הימים החמים בעין כרם הגיעו. אלעזר התרוצץ בחצר עם החברים החדשים שהכיר בשכונה. הם אמרו לו, בסתר, שכנראה אביו ואימו החדשה ישלחו אותו לבית ילדים.
הפחד שרר בלבו. הרי למה שלא יעזבו אותו? אולי יולידו ילד חדש והוא יפריע להם. לכן החליט להתכונן לסיטואציה מראש.
פעם הוא שמע ברקע משפט: “יהיה לו טוב שם, צריך לשלוח אותו.”
זה הספיק לו. כל הלילה לא הצליח להירדם, ובבוקר החליט שעכשיו תורו להיפטר מיעל. לדעתו, היא רק מסבכת את הדברים. הוא התחיל לעשות לה צרות שם מלח בתה שלה, הדליק את הגז מתחת למחבת ריקה. השתובב. היא למדה מי אחראי למעשים האלו. אז קראה לו לשיחה.
“אלעזר, צריך לדבר. אתה כועס.”
“אני לא כועס על כלום,” ניסה להתחמק.
“אלעזר, אני לא רוצה לפגוע בך בכלל… מתוק שלי…”
“אני לא המתוק שלך!”
יעל שתקה לרגע.
“רצינו להפתיע אותך, שכרנו קיבוץ קטן לקיץ. הגיע הזמן לגלות אבא מצא כלב, ואנחנו נוסעים לקחת אותו היום. רוצה להצטרף?”
“את רצינית?” אלעזר התרגש והחל להאמין לה. הוא חיבק אותה בכל כוחו.
יעל כמעט בכיתה, “תשמח, הכול יהיה בסדר, אין סיבה לבכות,” ליטפה את ראשו.
כשהאב שב מהעבודה, יצאו יחד לקחת את הגור. אלעזר כבר שינה את גישתו והפסיק לראות ביעל אויב. הם התפייסו. הכלב נמנם בזרועותיו של אלעזר. כולם היו שמחים.
