אורי ישב על אדן החלון והביט החוצה. הוא חיכה לאבא שלו. הרי עברו שנתיים מאז שאמא עזבה אותם. “היא מצאה לעצמה משפחה חדשה,” אמר אבא פעם בעצב. למה היא עזבה את הבן שלה? מי יודע. זה לא היה ברור לו. רק שהוא התחיל לשכוח אותה.
אבא השתדל לעשות הכל בשביל אורי. בכל זאת, הילד כבר בן עשר. הוא כבר גדול, אין טעם להסתיר ממנו דברים. אורי למד לשטוף כלים ולסדר חפצים במדפים. הוא כבר לא משחק בצעצועים. הוא כמעט גבר. רק שהוא מאוד לבד. הוא מתגעגע לכלב שהיה לו. אבל אבא סירב לבקשה שלו.
נו, מי ידאג לו? אני עובד כל הזמן, אתה תלמיד, ואתה עדיין צעיר.
בסופו של דבר, אבא הביא הביתה לא כלב, אלא אישה. קראו לה תמר. היא התחילה לגור איתם. אורי כמעט ולא דיבר איתה. החליט שהיא מיותרת. רק שאבא קרא לה אשתו ורצה שלילד יהיה אמא.
אני לא צריך אותה! אורי אמר חד משמעית. וחזר למקומו. וכך חיו. הילד ראה כמה אבא שמח עם תמר. הם היו מנומסים אחד לשני, צחקו, התחבקו. והילד עדיין כעס.
אבא, אני רוצה שתמר תלך.
אורי, אי אפשר ככה. קשה לנו לחיות בלי אישה אמא ואשת משפחה.
הימים התחממו. אורי רץ בחצר עם הבנים. חבריו החדשים סיפרו לו שאבא ואמא החדשה ישלחו אותו לפנימיה.
ואורי נבהל. למה שלא יוותרו עליו? הם יולידו לעצמם תינוק חדש, והוא רק יפריע. אז החליט להתכונן למצב הזה מראש.
פעם שמע משפט שנאמר לידו: הוא יהיה בסדר שם, צריך לשלוח אותו לשם.
זה היה הסוף מבחינתו. אורי לא הצליח לישון כל הלילה, ובבוקר החליט להיפטר מתמר. היא רק גרמה לו לצרות. בהתחלה התחיל להציק לה שם הרבה מלח בתה שלה, הדליק את הכיריים מתחת למחבת ריקה. עשה שטויות. היא הבינה מי עושה את זה. ואז קראה לו לשיחה.
אורי, צריך לדבר. אתה כועס.
אני לא כועס על כלום, ניסה לצאת מהמצב.
אורי, אני לא רוצה להכאיב לך או לפגוע בך, מתוק…
אני לא המתוק שלך!
שכרנו צימר לקיץ. רצינו להפתיע אותך, אבל כנראה הגיע הזמן לספר. אבא מצא כלב ואנחנו נוסעים לקחת אותו היום. אתה יכול לבוא איתנו.
באמת? אורי הופתע ומוכן להאמין לה. ואז חיבק אותה בכל הכוח.
תמר כמעט בכתה, אתה צריך לשמוח, הכל יהיה טוב, אין צורך לבכות, ליטפה את ראשו.
כשאבא חזר מהעבודה נסעו להביא את הגור. אורי כבר עבר מכעס לרחמים ולא ראה בתמר את האויבת. הם השלימו. הכלב נרדם בידיים של הילד. כולם היו שמחים.
