כל החברות שלי זכו לאמא שיכולה לטפל בנכדים בלי למצמץ, אבל לאמא שלי בשבילה, לשמור על הנכדה שלה זה כמו לטפס על החרמון יחפה. שוב ושוב היא חוזרת על אותו משפט: “הילדה שלך, אני כבר גידלתי את שלי.” הבת שלי, נעמה, בת חמש, והולכת לגן ילדים ליד הבית. לפני שנתיים הסתיים לי חופשת הלידה, והייתי חייבת לחזור לעבוד אני גננת, מה שאומר שלא ממש מתאפשר לי לקחת ימי חופש סתם כך. ברגעים כאלה, הלוואי שאמא הייתה לצידי.
אבל על מה אני מדברת? לאמא שלי יש לוח זמנים עמוס היא נשארת בבית, צופה בחדשות, רואה איזה תוכנית בוקר, קצת פותחת טלוויזיה לריאליטי, עושה שיחות טלפון בלתי נגמרות עם חברות וזהו. כל פעולה מעבר מבחינתה, זה כמו להשתתף במרתון ירושלים.
לפני שבועיים, במעקב אצל רופא עיניים, נמסר לנו שלנעמה יש קושי בראייה. התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה, שיש הבדיקות במרפאת עיניים וצריך לקחת את נעמה עשר ימים ברציפות. לא מסובך הגן, המרפאה, והבית של אמא שלי, כולם קרובים אחד לשני. צריך להביא אותה בבוקר ולקחת מהגן ב-13:00.
נעמה ילדה מושלמת לא עושה בלגן, לא צורחת, ואם מגישים לה קוסקוס בחומוס, היא אפילו תחייך. אמא יודעת את זה, ובכל זאת, היא מתייחסת אליה כאילו מדובר בילדה של השכנה מהקוטג’ ממול. יום אחד ממש היינו חייבים עזרה גם אני וגם בעלי דניאל היינו עמוסים בעבודה, ואף אחד אחר לא היה פנוי.
לצערנו אמא אפילו לא שוקלת לקפוץ לכמה ימים ולסייע, למרות שהיא בקושי נדרשת לקום מהכורסה. מזל שיש לנו משפחה אחרת בסביבה סבתא הגדולה גרה ממש בדלת ליד, ופנויה רוב הזמן, אז מבחינה לוגיסטית, היא פתרון הגיוני (וגם כלכלי, כי היא תמיד מסרבת לקחת תשלום, תודה לא-ל).
אגב על כסף מאז שאמא יצאה לפנסיה, אני מפרגנת לה קצת רוחב לב. אני שולחת לה העברה בנקאית קבועה, משלמת את החשבונות שלה כמעט פעמיים בחודש, וכשאנחנו קופצים לסופר היא הולכת איתנו, והפלא ופלא מוציאה את הארנק בעצמה ומשלמת על הכל. בכל חג, אני שוברת את הראש למצוא לה את המתנה הכי שווה, ולא משהו מסתם סתם. וזה מבחינתה ברור מאליו. כאילו לא ייתכן אחרת. הרי “אני הבת שלה”, אז זה “עליי” להביא אוכל ולשלם עליה שכירות.
אבל אם מדובר בטיפול בילדה שלי? לא, לא. “הבת שלך האחריות שלך.” היא לא רואה בזה חובה שלה לעזור לי, אפילו קצת. תגידו, זה לא קצת צורם? אני כל כך משתדלת, עושה הכל בשבילה, ובסוף אני נשארת זאת שמחפשת עזרה. לפחות טוב שיש את סבתא הגדולה שתמיד מצילה אותנו, כי הבנתי: אצל חלק מהסבתות, המשפחה נגמרת בגבול הארנקאבל משהו השתנה לפני שבוע. ביום שישי, אחרי הצהרים, בדיוק כשסיימתי לאפות חלה, אמא התקשרה. היא דיברה בקול שקט, קצת מתנצל. “הבת שלך… נעמה, התקשרה אליי מהטלפון של השכנה, סתם לשאול מה שלומי,” אמרה. שתקתי לשנייה, לא בטוחה אם הבנתי נכון. “דיברנו קצת,” המשיכה, “ושאלתי אותה אם היא אוהבת לבוא אליי. היא אמרה ‘כן, אבל אמא אומרת שאת עייפה’.”
הייתה דממה. ואז, בעדינות מפתיעה, אמא הוסיפה: “אולי תביאי אותה מחר לשעתיים? ננסה נשחק קצת, נאכל עוגה.”
הנחתי את הטלפון על השולחן וחייכתי לעצמי. לא ציפיתי לנס, אבל לפעמים, כדי לקרות משהו אחר צריך שמשהו יכאיב, ידהד, יפגש בול במקום הכי רגיש. ולפעמים צריך ילדה אחת, חכמה ותמימה, שתגיד את האמת בפשטות שילדים יודעים.
למחרת בבוקר נעמה רצה לסבתא עם החיוך הכי רחב שראיתי. כשהבאתי אותה הביתה, ראיתי את שתיהן יושבות על הרצפה בסלון, משחקות בדוקים, חבילה של עוגיות ביניהן. אמא נראתה עייפה אבל מאושרת, ובעיניים שלה תערובת של חרטה וגאווה, אולי גם מעט געגוע למה שהיה.
נכון, היא לא תהפוך פתאום למלאך העזרה של כל החלומות שלי, אבל לרגע אחד הרגשתי שיש הזדמנות להתחיל מחדש, צעד קטן בכל פעם. לא תמיד המשפחות שלנו מושלמות או זורמות כמו אצל אחרים, אבל לפעמים, דווקא ברגע שלא ציפינו לו, נשבר קיר קטן. ואולי, בכל זאת, בסופו של יום, כולנו רק מנסים לתת קצת אהבה כל אחת בדרכה.
