כל החברות שלי מוקפות באימהות שתמיד מוכנות לסייע עם הילדים שלהן. אצל אמא שלי, לשמור על הנכדה שלה זה כמעט “בלתי אפשרי”. היא חוזרת על זה שוב ושוב “זו הילדה שלך, אני גידלתי כבר את שלי.” הבת שלי, שנקראת יהל, בת חמש וכבר הולכת לגן. לפני שנתיים סיימתי חופשת לידה והייתי חייבת לחזור לעבודה אני גננת לילדים קטנים, מה שאומר שאין לי אופציה לקחת חופש מתי שבא לי. בימים כאלה, הייתי מתה שהייתה לי את אמא קרובה.
יש לי המון זמן פנוי, במיוחד בחורף, כשאין לנו בית נופש לברוח אליו. אמא שלי כל היום בבית, רוב הזמן רואה טלוויזיה או מדברת עם החברות שלה בטלפון. חוץ מזה, אין לה שום עיסוק אחר. שבוע שעבר היינו אצל רופאת עיניים ואמרו לי שליהל יש בעיות ראיה. הרמתי טלפון לאמא וביקשתי ממנה שנצטרך לקחת את יהל לעשרה ימים לטיפול במרפאה. הגן, המרפאה והבית של אמא הכול אחד ליד השני, הכל פה בשכונת נווה צדק בתל אביב.
הבת שלי ילדה טובה, אמא יודעת את זה. לא בכיינית, לא עושה רעש, לא פזרנית, אוכלת כל מה שמניחים לפניה בשקט. ובכל זאת, יש לאמא שלי אנטי חזק כלפיה. היה יום שגם אני וגם בעלי אילן היינו חייבים ללכת לעבודה, ולא היה לנו מי שייקח את יהל בבוקר למרפאה.
הלוואי שאמא שלי הייתה פשוט באה לעזור לנו כמה ימים זה היה עושה את כל ההבדל. לפחות למזלנו, הסבתא שלי אסתר גרה איתנו בבניין, וכבר לא עסוקה בכלום. זה נראה לי הכי הגיוני שהיא תוכל לעזור קצת בזמן שאנחנו בעבודה. חוסך כסף, חוסך כאב ראש, והכול נשאר במשפחה.
מאז שאמא יצאה לפנסיה, אני עוזרת לה עם הכסף. לא עובר חודש בלי שאני מעבירה לה מאות שקלים, ולפעמים אפילו משלמת לה את הארנונה של הדירה לגמרי פעמיים בחודש. כשאנחנו, אני ואילן, יוצאים לשוק הכרמל לעשות קניות, אמא באה איתנו ותמיד היא זו שמשלמת על הקניות שלה בעצמה. בכל חג אני קונה לה מתנות יפות ובאמת משקיעה. ואמא? היא רק לוקחת כמובן מאליו. מבחינתה, ברור שאני בתה זו שצריכה לדאוג לה, להביא לה אוכל, לשלם חשבונות. אף פעם לא שאלתי למה, אבל הגישה הזו פשוט לא מובנת לי. הילדה שלי כביכול הבעיה שלי, לא משהו שמישהו אמור לעזור בו.
אני רואה איך סבתות אחרות כן באות לעזור, גם אם לא חייבות. זה נכון? זה הוגן? זה כואב לי. אני באמת עושה הכול שאמא שלי לא תחסר כלום, והיא פשוט לא רואה את זה.
