יש לאחותי תכונה מוזרה. תמיד היא משבחת יתר על המידה את בתה ומאמינה שכל הסביבה צריכה להתלהב ולחוות איתה כל רגע, ממש כאילו מה שעובר עליהן כך חייבים להרגיש גם אחרים. ברור שזה רחוק מהמציאות.
הבת שלה בסך הכול בת חמש. אין לי שום דבר נגדה כולנו הרי אוהבים אותה, כי היא מהמשפחה, אבל לא יותר מזה. עם הילדים שלנו גם כך יש מספיק דאגות.
אבל אחותי, לעומת זאת, מספרת לעצמה שהילדה שלה באמת נדירה, מיוחדת מכל. לטענתה, כולם צריכים לקרוא לה “מלאכית”. ואם היא מלאכית אז הרי שמלאכים אינם עושים עוול, ומה שהמלאכית הזו עשתה מחויבים לסלוח לה.
לפחות זה מה שאחותי מחפשת. ולכן אין מי שמתרגש במיוחד כאשר היא מגיעה לביקור. וגם ללכת אליה זה אף פעם לא כל כך נעים. אך מה לעשות אנחנו לא רק אחיות, אלא גם קולגות, עובדות באותה חברה. לכן נדרש היה לי לשוחח איתה גם בענייני עבודה.
“תבואי אליי,” אמרה לי בטלפון. “אני אכין לך את החביתה שאת הכי אוהבת. נתראה בארוחת צהריים.”
האמת, היא מצטיינת במטבח, ובמיוחד בחביתה המיוחדת שלה.
“אני מגיעה,” עניתי בקצרה וניתקתי.
יצאתי לחפש את המפתחות של האוטו, ותוך כדי חשבתי לעצור במאפייה לקנות כמה מאפים טובים. בטוח שנהיה חייבות תה ליד. כשבאתי, היא כבר ישבה עם הילדה, מסמנת לי שאצטרף לשולחן. התיישבתי, דיברנו קצת, ואז היא פונה אליי:
“תאכלי,” אומרת ודוחפת אליי צלחת עם שאריות חביתה פושרות. “נועם לא סיימה.”
ופה התפוצצתי:
“לא נשארו בבית צלחות נקיות?” שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח.
“אבל נועם היא הילדה הכי נקייה שיש. והידיים שלה תמיד הכי מסודרות,” ענתה אחותי ומחבקת אליה את הילדה, שבאותו רגע מגרדת באף.
באותו רגע הבנתי שנמאס לי, ומאז לא הגעתי יותר לארוחת צהריים אצל אחותי.
מה אתם הייתם עושים במקומי?
