אחרי שהיא עזבה את התאומות שלה מיד אחרי הלידה, האמא חזרה כעבור עשרים שנה אבל האמת שחיכתה לה לא הייתה מה שציפתה.
בלילה שבו נולדו התאומות, התפצל לו העולם לשניים.
לא הבכי שלהן הוא זה שהכניס פחד בלב, אלא הדממה שלה. שקט כבד, מתוח, כזה שמרוקן אותך מבפנים.
האמא שלהן עמדה מרחוק, מביטה בהן בעיניים כבויות, כאילו היו עבור לאה שתי זרות שנחתו להפתיע לתוך חיים שכבר לא הרגישה שייכת אליהם.
“אני לא מסוגלת” היא לחשה בשקט, “אני לא יכולה להיות אמא.”
זו לא הייתה פרידה דרמטית, בלי לבבות שבורים או צעקות. רק חתימה אחת, דלת שנסגרה ופצע שנשאר פעור ופתוח עוד שנים קדימה. היא הסבירה שהכל גדול עליה, שהפחד חונק לה את הגרון, שאין לה אוויר.
אז היא פשוט הלכה השאירה מאחוריה שתי ילדות רכות ותמיר אחד שאין לו מושג איך להיות אבא לבד.
בחודשים הראשונים תמיר בקושי ידע מהיום ומהלילה. היה מנמנם בעמידה, עם ידיים רועדות מחליף חיתולים, מחמם מטרנה בשלוש בלילה, מזמזם שירים כדי להרגיע בכי. לא היה לו ספר הדרכה, לא היו לו ידיים תומכות. היה לו רק דבר אחד אהבה. אהבה עצומה, שהלכה ותפחה ביחד איתן.
הוא היה להן גם אמא וגם אבא. היה חיבוק, היה מגן, היה מענה לכל שאלה. ליווה אותן לצעד הראשון, למילה הראשונה, לתסכול הראשון מהגן. היה שם כשהן חלו, כשהן בכו בשביל משהו שלא ידעו אפילו להסביר.
מעולם לא דיבר עליה רעה. אף פעם.
רק אמר להן בעצב שקט: “לפעמים אנשים עוזבים כי הם לא למדו להישאר.”
הן גדלו לזה שתי תאומות שכבר יודעות שהעולם לא תמיד הוגן, אבל שמי שאוהב באמת, לא מוותר ולא נוטש.
כעבור יותר מעשרים שנה, בשישי בצהריים, דפיקה על הדלת.
זו הייתה היא.
יותר עייפה, שברירית, עם קמטים על הפנים ומבט מלא אשמה. היא אמרה שהיא רוצה להכיר אותן, שחושבת עליהן כל יום, שמצטערת, שפעם הייתה צעירה ומבוהלת.
תמיר עמד לה בכניסה, ידיים פתוחות ולב סגור. לא היה לו קשה בשבילו היה לו קשה בשביל הבנות.
התאומות הקשיבו לה בשקט, מביטות בה כאילו היא איזה סיפור שהגיע מאוחר מדי. לא היה להן שבר בעיניים, לא הייתה שנאה. רק שלווה בוגרת, עצובה קצת.
“אבל כבר יש לנו אמא,” לחשה אחת מהן בעדינות.
“היא נקראת הקרבה ויש לה שם פרטי אבא,” הוסיפה השנייה.
הן לא ניסו להחזיר לעצמן מה שלא קיבלו מעולם, כי הן לא גדלו בחוסר של אהבה. להפך הן גדלו עטופות, לגמרי.
ורק אז אולי לראשונה היא באמת הבינה: יש פרידות שלא ניתן לתקן.
ואהבה אמיתית זו לא זו שמביאה אותך לעולם
אלו הבחירות להישאר.
אבא שנשאר שווה אלף הבטחות.
אז תגידו לי, מה הוא בשבילכם “הורה אמיתי”?
תשלחו לחבר שחי עם הורה אחד בלבד אבל עם כל הלב על השולחן.
