אני זוכרת איך רונית ושמעון נפגשו במקרה בעיר סמוכה, בזמן שאחת מנסיעות העבודה שלה הביא-o לשם. למרות הפער המשמעותי של שתים־עשרה שנה ביניהם, אהבה של ממש התפתחה, ושמעון היה נוסע לעיתים קרובות לתל אביב, עיר מגוריה של רונית, רק כדי לראותה. כעבור שלושה חודשים הציע לה שמעון נישואין, והבטיח להיות בעל שמחפש תמיד את הטוב עבורה ודואג לכל צרכיה. למרות התנגדות ההורים והאח שלה, שחששו בגלל ההבדל הגדול בגיל, רונית הלכה אחרי ליבה ועברה לגור עם שמעון. זמן קצר אחרי המעבר, נרשמו רשמית כנשואים.
שמענו כולם שיהיה לה טוב: שמעון היה בטוח מבחינה כלכלית היה לו תפקיד נכבד בחברה ידועה, וניהל חנות מכולת מצליחה ביפו. בנוסף לכך, הוא השכיר את דירתו הישנה בעלת החדר היחיד, וקיבל הכנסה קבועה. הונו איפשר לו לקנות דירה חדשה עם שני חדרים, והוא נהג ברכב יוקרתי, דבר שלא היה שגרתי בזמנם.
חלפו שמונה שנים, ולבסוף רונית סיימה לימודים באוניברסיטת בר־אילן. שמעון עזר לה להשתלב בחברת ידיד שלו, והחיים התנהלו על מי מנוחות אך משפחתה לא סלחה לה על אי־הציות שעשתה אז, ולא חידשה את הקשר איתה. בינתיים, ידידיה סיפרו לה שאחיה התחתן אף הוא, גר עם הוריהם, מצליח כלכלית, מרבה לנסוע לחו”ל ומשדרג את כלי רכבו כל כמה חודשים.
לפני מספר שבועות, פנתה אמה של רונית וביקשה לשוחח עמה. בשיחה, החלה האם לרמוז בעדינות, אם רונית יכולה לסייע לאחיה לרכוש דירה, או לשלוח לו סכום גדול של שקלים. אולי תלווה סכום נכבד משמעון, וכך תשוב ותתחבר למשפחתה. רונית התלבטה מאוד; אחיה מעולם לא הפגין רצון לרכוש דירה בעצמו, והיא חיה בלי תמיכה מההורים כבר שמונה שנים, שמצאה בהם סיפוק ומציאת יעודה.
בסופו של דבר, רונית בחרה לסרב לבקשת משפחתה. התגובה היתה קשה, גינוי מוחלט ובשורת ניתוק, שהכניסה לביתם נסגרה בפניה לעד. אבל רונית נשארה חזקה, והבינה שהחיים המשיכו הלאה עבורה, והיא שמחה להשאיר את העבר מאחור.
