Высадив любовницу из машины, Бучин нежно с ней попрощался и поехал домой.
Когда он оставил свою любовницу, Бучин עוד לא היה שלם עם ההחלטה, אך בכל זאת ליטף לה את היד ואיחל לה ערב טוב, ואז פנה חזרה לדירה בדרום תל אביב. היא ירדה במהירות מן הרכב, לא הספיקה להיפרד כמו שצריך. ליד הכניסה לבניין עמד רגע, מותח את הזמן, שוקל בראשו איך בדיוק יספר לאשתו על כל מה שקורה. לבסוף עלה בזריזות במדרגות, הכניס את המפתח וברגע של אמת נכנס הביתה.
“ערב טוב,” אמר בקול שניסה להישמע רגוע. “יעלה, את בבית?”
“בבית,” ענתה אשתו יעלה בשקט מהמטבח, “מה נשמע? להתחיל לעשות שניצלים?”
במוחו גמלה החלטה: הוא חייב לפעול ישירות וגברית. להפסיק לחיות חיים כפוליםלעשות סוף, כל עוד החיבוק של המאהבת עוד טרי בזיכרון שלו, לפני שישקע שוב בבנאליות של השגרה.
“יעלה,” אמר וניקה את גרונו, “באתי לומר לך… שצריך להיפרד.”
יעלה קיבלה את הבשורה כמעט באדישות. קשה היה להוציא אותה משלווה אי פעם. פעם עוד היה מכנה אותה בצחוק ‘יעלה הקרירה’.
“כלומר מה?” שאלה, עמדה בפתח המטבח, מגבת על הכתפיים. “לא לעשות שניצלים?”
“לפי ראות עינייך,” אמר בושרי. “אם את רוצהתכיני, לא רוצהאל תכיני. אני… אני עוזב. הולך לאישה אחרת.”
רוב הנשים, ידע, היו זורקות עליו מחבתות או צורחות עליו. אבל יעלה לא היתה מהנפשות האלה.
“טוב… בושרי, תביא לי רק את המגפיים שלי מהסנדלר, אה?” אמרה ברוגע מוחלט.
“לא… שכחתי. אני ממש עכשיו ארוץ להביא לך, אם זה כל-כך דחוף!” התבלבל.
“אויש, זה טיפוסי לך. תבקש משהותחזור עם משהו אחר לגמרי.” נאנחה.
בושרי התחיל להיעלב. כל הדרמה שבנה בראש, כל הנאומים, נראה שאין בהם כלל צורך. איפה הזעם, הדמעות, התובענות? הרי ככה זה אצל יעלה הקרירה…
“יעלה, נדמה לי שאת לא מבינה אותי!” הרים קולו. “אני רציניאני עוזב בשביל מישהי אחרת. אני באמת מתכוון לזה!”
“בסדר, אתה לא כמוניהמגפיים שלך לא אצל הסנדלר, אתה חופשי ללכת להיכן שבא לך.” ענתה עם נימה של הומור.
הם חיו יחד שנים, ועדיין, לעיתים לא הבין את הפשטות השקטה שלה. אולי בגלל זה התאהב בה מלכתחילה: תכליתית, עניינית, לא אוהבת פרובוקציות. ובישול מעולה…
יעלה היתה יציבה ובטוחה כמו עוגן פלדה. אבל בושרי נשבה ברוח אחרת, סוערת ומרגשת. הגיע הזמן להודות באמת.
“יעלה,” אמר בקדרות מסויימת. “אני מודה על הכל, אבל אני עוזב כי אני אוהב אחרת. ולא אוהב אותך.”
“נו באמת,” גלגלה עיניים. “פעם אמא שלי אהבה את השכן מעבר, ואבא היה מעדיף פלפל ממולא ושש-בש. תראהאני יצאתי בסדר.”
ידע שויכוח איתה לא יוביל לכלום. הכי טובנגמר לו הרצון לריב.
“יעלה, את באמת נהדרת,” אמר חלושות. “אבל אני לא יכול בלי זו האחרת. קשה לי.”
“מי זו? דליה מהעבודה?” שאלה בנחת.
היה נבוךלרגע באמת היתה לו הרפתקה עמה, איך היא?
“מהיכן טוב, לא משנה. זו לא דליה.”
יעלה פיהקה, “אז אולי תמר מועד העובדים?”
התקרר. תמר גם היתה לפני שנים, איך הכל ידוע לה?
“לא, גם לא תמר. מישהי אחרת, רק עליה חושב. אני הולך, אל תשכנעי אותי!”
“אז סביר שזו מיכל ההיא נו, יודע הכל.” חייכה פתאום. “הפסגה שלך היא מיכל פרידמן? בת שלושים וחמש, יש לה ילדה, שני גירושין, נכון?”
בושרי תפס את הראש. היא קלעה בולבאמת מיכל.
“אבל איך גילית?”
“בושרי, אני גינקולוגית,” חייכה בצחוק. “אני כבר עשר שנים מטפלת בכל הנשים בשכונה הזו, ואתה חושב שאתה מסתיר ממני משהו? הרי מספיק לי להסתכל ולדבר בשקטכבר רואה איפה היית, חביבי.”
התעשת, ניסה לא להישבר.
“גם אם גיליתאני הולך אליה!”
“אתה תמים, בושרי. אגב, כמטפלת אני אומרתאין משהו מיוחד אצל מיכל. בדקת בכלל את התיק הרפואי שלה?”
“לא” הודה במבוכה.
“זהו. קודם כלדקה למקלחת, אחר כך מחר תדבר עם קובי בקופת חולים שיעשה לך בדיקות. אחר כך נחשוב הלאה.”
“ומה עכשיו?”
“עכשיו אני עושה שניצלים, ואתה תתקלח ותחשוב קצת” אמרה בשלווה. “אם אתה רוצה באמת מישהי מושלמתאני כבר אמצא לך. בינתיים, אולי תלמד להיות מאושר במה שיש לך, לפני שתחפש את הבלתי אפשרי.”
הבנאדם מבלה שנים בחיפוש אחר פנטזיה, ומגלה שלפעמים, האושר נמצא דווקא בפשטות שכבר מונחת מולו.
