היום היה יום מתוח. אחרי שהורדתי את המאהבת שלי מהמכונית ליד תחנת רכבת מרכז, נפרדתי ממנה ברוך, שילמתי לה על המוניתהוצאתי מאה שקל מכיסיונסעתי הביתה. לפני הכניסה לבניין עמדתי לשנייה, מנסה לדמיין איך אסביר כל זה לאורלי, אשתי. עליתי לאט במדרגות, מרגיש כל מדרגה כמו מסמר בארון.
שלום, אמרתי בשקט. אורלי, את בבית?
בבית, ענתה בלקוניות מתוך הסלון. שלום. מה, להתחיל לטגן את השניצלים?
נשבעתי לעצמי הלילה לא להיות פראייר. לפעול בבהירות, בהחלטיות, כמו גבר. לסיים עם החיים הכפולים האלה, כל עוד חום הנשיקות מהשנייה עדיין צמוד ללחיי, לפני שאשוב לשגרה המחניקה.
אורלי, גירגרתי בגרון. אני צריך להגיד לך משהו אנחנו צריכים להיפרד.
הבשורה לא זעזעה את אורלי. לאורלי קשה להוציא רגש, ובגלל זה הייתי קורא לה ברגעי צחוק “אורלי קרירה”.
מה זאת אומרת? שאלה מהמטבח. לא לטגן את השניצלים?
מה שנראה לך, עניתי, בולע את הצער. אם בא לך תטגני. אם לא לא. אני הולך לאשה אחרת.
כאן, לפי כל החוקים הישראליים, אישה אמורה להשתולל עליי, אולי אפילו לזרוק נעל או מחבת. אבל אורלי לא משתייכת לרוב הזה.
נו באמת, איזה שוויצר קטן אתה, ענתה. הבאת לי את הנעליים מהסנדלר?
לא, גמגמתי. אם זה כל כך חשוב לך, אני אסע עכשיו ואחזיר אותן!
מממ היא נהמה. ככה אתה. שולחים אותך להביא זוג נעליים, תחזור עם הקרועות.
נפגעתי. משהו כאן לא מתנהל כמו שציפיתי. ציפיתי לריב, לדמעות, להתבטאויות רגשיות! אבל מה אפשר לצפות מאשתי, אורלי קרירה, שעומדת בכל סופה?
נראה לי שאת לא שומעת אותי! ניסיתי שוב. אני מודיע לך באופן רשמי אני עוזב אותך, הולך לאחרת, ואת מדברת על נעליים!
הגיוני, היא השיבה. לי יש נעליים אצל הסנדלר ואני תקועה, אבל לך חופשי. יש לך לאן ללכת.
חיינו יחד הרבה שנים, ועדיין לא הבנתי מתי היא צוחקת ומתי מתכוונת. כשנפגשנו, דווקא השקט שלה, האיזון והיעילות הדהימו אותי. ואיך לא, גם הגוף שלה יציב, אמין ונעים.
אורלי תמיד הייתה כמו עוגן עצום בלב ים, אבל אני כבר אוהב מישהי אחרת. אוהב כמו שלא אהבתי מעולם! חייב להתקדם הלאה.
תראי, אורלי, הוספתי בטון רציני אני מודה לך על הכל, אבל הלב שלי במקום אחר. אני אוהב אחרת, ואת כבר לא.
נו באמת, אמרה. לא אוהב, הוא אומר. אמא שלי, נגיד, אהבה את השכן. ואבא, הביא לי רק פלאפל וכוס ערק. תראה איזו אחלה בת יצאה להם.
הבנתי שאי אפשר להתווכח עם אורלי. כל מילה שלה כבדת משקל. הזעם שלי נמוג.
את באמת אחלה, אורלי, אמרתי בעצב. אבל הלב שלי שייך למישהי אחרת, ואני רוצה להיות איתה.
איזו? התעניינה בסקרנות קלה. ענת הסבג מהעבודה?
נרתעתי לאחור. לפני שנה באמת הייתי בקטע עם ענת, אבל איך היא ידעה?
איך את התחלתי, עוצר באמצע. לא משנה. לא ענת.
אורלי פיהקה.
אז מה, אולי קרן בנבניסטי? אליה רצת?
הרגשתי גל של חום בגב. קרן גם הייתה לשעבר. איך היא יודעת? די, היא קיר, אי אפשר להוציא ממנה מילה.
לא, אמרתי. לא קרן, לא ענת. מישהי אחרת, אישה עוצמתית, חלום חיי. אני אוהב אותה ואני הולך אליה. ואל תנסי לעצור אותי!
אז בטח זאת מאיה, ציחקקה. יופי לך. כאילו זו הפתעה. החלום שלך מאיה גולן. בת שלושים וחמש, ילד, שתי הפלות… ככה?
התחשק לי להיעלם. היא קלעה בול. מאיה גולן.
אבל איך? שאלתי חלש. מי גילה לך? עקבת אחרי?
חמוד, אורלי חייכה. אני רופאה נשים עשרים שנה. אני מכירה כל אשה בירושלים, לא כמו שאתה מדמיין. רק מסתכלת יודעת איפה היית!
התיישבתי על הספה, מובס.
נניח שאת יודעת השתדלתי להישמע גברי זה לא משנה. אני הולך אליה!
אתה אידיוט, נאנחה. לפחות תשאל אותי. אגב, אין שם שום דבר מיוחד, מה שאתה רואה אצל כל הנשים. ואם היית פותח תיק רפואי של החלום שלך? ראית?
לא
אז קודם כל, כנס למקלחת. מחר אני דואגת שסשה הרופא הקוּפָּתי יעשה לך בדיקות בלי תור, פסקה. אחר כך נדבר. תתבייש, בעל של רופאה לא יודע לבחור אשה בריאה!
אז מה לעשות? גנחתי.
אני הולכת לטגן שניצלים, אמרה אורלי. תתקלח, תחשוב. אם תרצה המלצות לנשים בריאות תבוא אלייעמדתי שם רגע, מקשיב לרעש השמן המבעבע מהמטבח. פתאום הרגשתי קהות מוזרה משהו בין ריקנות לאיזו הקלה מסורבלת. חשבתי על מאיה. על הפנים שלה, על ההבטחות. חשבתי על חיי הרפאים שלי מתרוצץ בין תחנות רכבת, דמויות, נשים, נשיקות שלא שייכות, נעליים אצל הסנדלר.
ואז שמעתי את אורלי מזמזמת לעצמה, ברקע. שום זעם, שום סצנה. רק אישה אחת, בוגרת, שעומדת איתנה. הבנתי שבעולם המושגים שלי, קטן כל כך, חיפשתי סערה ומצאתי רק שקט בלתי נסבל שקט של מי שיודעת עליי הכל, ועדיין מטגנת לי שניצלים.
נכנסתי למקלחת. המים שטפו מעליי את הזיופים, את הפחדים, את תחושת ה”גבריות” שמונעת ממני לאהוב באמת. הבנתי באותו רגע שהלב שלי לא אצל אף אחת מהן לא אצל מאיה, לא אצל קרן. הוא פשוט, אולי, אבד איפשהו באמצע.
כשיצאתי, מצפה אולי לדרמה נוספת, ראיתי את אורלי מניחה צלחת עם שניצל זהוב על השולחן. היא הביטה בי בשקט, ואז אמרה:
תסיים לאכול. אחר כך נחליט לאן כל אחד הולך.
אולי, חשבתי, סוף סוף אוכל להתחיל להיות כן לפחות עם עצמי. ישבנו לאכול בשקט. לא ריב, לא בכי, לא חרטות. רק לחם פרוס, שניצל, ושני אנשים שמבינים שאפשר לפעמים להיפרד ואפשר לפעמים פשוט להתחיל מחדש, בלי לחפש אשמה, בלי דרמה, רק לשבת לאכול יחד, כמו שניים שמכירים כבר הכול.
אולי זו לא אהבה, אולי זה סתם גבול בין סוף להתחלה ואולי, רק אולי, בדיוק שם מתרחש הרגע שבו לומדים סוף סוף להקשיב לשקט.
