תקשיבי, אני חייבת לשפוך לך משהו מהלב. אחרי שאמא הביולוגית שלי נפטרה מהסרטן, אבא שלי פשוט לא ידע איך להחזיק את כל הבית ולדאוג לנו שלושה ילדים קטנים לבד, זה לא פשוט. אז הוא החליט להכניס אישה חדשה לחיים שלנו, שתהיה לנו לאמא. לקח לי המון זמן להסכים לקרוא לה “אמא”, אבל עם השנים הבנתי שהיא ממש הרוויחה את זה ביושר.
הייתי ממש קטנה כשהכל קרה, ואבא שלי פתאום מצא את עצמו טובע בים של אחריות. הוא הבין שהוא חייב איזו דמות אם בבית, אז הוא פנה לאישה שהוא הכיר, קראו לה עינב, וביקש ממנה להיות בשבילנו כמו אמא. עינב לקחה את זה ברצינות מדהימה היא ניהלה את כל הבית, דאגה שהכל ירוץ, ואפילו מהכסף האישי שלה היא קנתה בדים ותפרה לנו בעצמה בגדים לבית הספר.
האחים שלי די מהר קיבלו אותה כאמא שלהם, אבל אני ממש נלחמתי בעצמי עם זה. פשוט היה לי קשה. רק אחרי הרבה זמן הצלחתי להתרגל, ולפעמים הייתי מתקשה לדבר בכלל. אבל יום אחד, איכשהו הצלחתי להגיד לה שאמא שלי תמיד הייתה אוספת את השיער שלה לקוקו נמוך. מאותו רגע, עינב אימצה את התסרוקת הזוהיא פשוט רצתה לכבד את הזכרון של אמא שלי.
אפילו עם כל ההשקעה שלה בנו, עדיין הסתובבתי עם קושי גדול לקרוא לה “אמא”. ואז, אבא שלי בא עם רעיון יצירתי הוא עשה מין מפגש משפחתי כזה, שכולם יהיו, ועינב אפתה את העוגה שלי הכי אהובה. התנאי שהוא שם לי בשביל לקבל חתיכה: שאני אגיד לה “אמא”. בסוף נשברתי וקראתי לה “אמא”, ומאותו רגע הכל השתנה היא באמת הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו.
החיים אצלנו לא היו קלים בכלל הורים חולים, בעיות, את יודעת איך זה. עינב נלחמה באותה מחלה הארורה שגזלה את אמא שלי, אבל בניגוד לה היא ניצחה. ואז, נפל עלינו אסון נוסף, כבד מלהכיל: הבן הבכור של ההורים שלי, האח שלנו, נעלם יום לפני החתונה שלו ואחרי חיפושים מצאו אותו וקברנו אותו. בכי ולב שבור, אין לי איך להסביר לך את זה. אבל עינב פשוט החזיקה את הבית, הראתה לכולנו דוגמא של חסד, חום ואהבה בלי סוף.
למרות כל הצרות, עינב גידלה חמישה ילדים, טיפלה בנכדים, והיום היא כבר סבתא-רבא וכל המשפחה פשוט מעריצה אותה. כל בוקר היא קמה מוקדם, מנקה את הבית, סורגת מתנות קטנות לנינים, מספרת לנו סיפורים ולא מפסיקה לאהוב ולפרגן. הלב שלה פשוט אינסופי, וברור לי שאנחנו כמשפחה כולנו זכינו בזכות. זמן איכות איתה זה פשוט אושר ואני רק מתפללת שנזכה לשמור עליה עוד שנים.
