לאחר שאבי הלך לעולמו, אחי החליט שאני זו שצריכה לקחת הכול על עצמי ולא לשאול שאלות. אחרי ההלוויה, אח…

מאז שאבא שלי הלך לעולמו, אחי החליט שאני צריכה לקחת על עצמי את הכל מבלי לשאול.
אחרי ההלוויה, אחי השאיר את המפתחות לדירה של אבא על השולחן שמול פניי.
אמא שלי ישבה על הספה בשתיקה. אני אחזתי בתיק המסמכים ולא הבנתי מתי הפכתי להיות האדם שצריך להחליט הכל.
אבא הלך פתאום. לא היה זמן לשיחות, להסכמות, לחלוקת אחריות.
אחי גר בתל אביב, ואמר תמיד שהעבודה שלו דורשת ממנו הרבה. אני עובדת במשרד רואי חשבון ויש לי גם הרבה דדליינים, אבל זה כאילו לא נחשב.
כבר ביום השלישי, אחי אמר שאני יותר מסודרת ורגועה ממנה, ושנדמה לו שאני מסתדרת טוב עם ענייני ניירת.
התחלתי להסתובב במוסדות. הבאתי העתקים, מסמכים, תעודות. שעמתי בתור עם מספר ביד.
אחי התקשר רק לשאול אם הכל מתקדם. הוא כמעט אף פעם לא הלך איתי.
בלילות, אמא שלי בכתה כשסידרתי את הארון של אבא. קיפלתי את החולצות אחת אחת והנחתי אותן בקרטונים.
אחי אמר שהוא לא מסוגל להיכנס לחדר של אבא. אמר שזה כבד עליו.
גם אני חזרתי הביתה וישבתי בחושך. אבל למחרת קמתי שוב והמשכתי.
הגיע הרגע להחליט מה יקרה עם הדירה של אבא. אחי אמר שהכי טוב למכור אותה, שלא תכביד על אף אחד.
שאלתי איפה אמא תגור. אחי אמר שהיא יכולה לעבור אליי כי הדירה שלי יותר גדולה.
אמא שתקה והביטה ברצפה.
הבנתי שאחי כבר קיבל את ההחלטה לבד.
כשנפגשנו לדבר על הפרטים, אחי דיבר על מחירים, מתווכים, ותאריכי סיום. אני דיברתי על איך אמא מתעוררת בלילה ומחפשת את אבא.
אחי נאנח ואמר: “חייבים להיות ענייניים.”
המילה הזאת נתקעה לי בראש.
אני עניינית. משלמת חשבונות בזמן, מתכננת תקציב. אבל לא מוכנה לחשוב שאמא שלי עוד סעיף בהוצאות.
אחרי כמה ימים, אחי הביא הסכם תיווך, הניח אותו על שולחן המטבח ונתן לי עט.
שאלתי אם דיבר עם אמא. הוא אמר שאין לה כוח לדברים כאלה.
הסתכלתי על אמא. היא אחזה בקצה המפה בשקט.
דחפתי את ההסכם חזרה אליו.
אמרתי שלא אחתום עד שאמא תגיד מה היא רוצה. אחי כעס. אמר שאני תמיד מסבכת עניינים.
לא הרמתי קול. רק חזרתי שזה הבית של אבא ושל אמא.
מאותו ערב, אחי הפסיק להתקשר כל יום. הוא התחיל לשלוח הודעות קצרות על חשבונות ותאריכים.
אמא נשארה אצלי זמנית. בבוקר אני מכינה קפה ושמה את הספל לידה. היא יושבת שעות מול החלון.
הדירה של אבא עדיין לא נמכרה. אני ממשיכה לשלם חשמל ומים, שלא ינתקו.
לפעמים אני חושבת אם אחי רואה אותי כאחות או כמי שצריכה לסחוב את העול במקומו.
אני לא רוצה להסתכסך עם אחי. לא רוצה גם לאכזב את אמא.
בין שניהם אני עומדת, עם תיק מסמכים ותחושה שאם אשתוק, הכל יוחלט בלעדי.
אולי זה נכון שאני עוצרת את המכירה וזה יוצר מתיחות, אבל למדתי שכשהלב שלי אומר לי לעצור ולשמור על מה שחשוב, אסור לי להתעלם. לפעמים להיות עניינית באמת אומר להקשיב גם לצד הרגשי כי הבית הוא לא רק נדל”ן, אלא המקום שבו נשמרים הזיכרונות והאהבה.